שנוי במחלוקת: על מחלוקות בעם ישראל- גירסה מקוצרת

  פתיחה: איך יתכן לומר שתלמידי חכמים- שלרוב חלוקים אחד על השני- מרבים שלום בעולם כשהמחלוקת לכאורה היא היפך השלום?

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך  (ברכות סד,ע"א)

חלק א : על המחלוקת- טוב או רע? 

0.המחלוקת הראשונה בהיסטוריה- הסתיימה ברצח- ולכן הגורם לה לא משנה והתורה לא מציינת מהו במפורש:

א.קנאה- על רכוש:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ

ב.כבוד- רוחני:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'. 

ג.תאוה- נשים:

יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.

(בראשית רבה, כב,ז)

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

(אבות ד,כא)

1.הצרות המובלעות במחלוקת:

מַחֲלֹקֶת: מ' מַכָּה, ח' חָרוֹן, ל לִקּוּי, ק' קְלָלָה, ת' תּוֹעֵבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, תַּכְלִית, כְּלָיָה מֵבִיא לָעוֹלָם (במדבר רבה,יח יב)

2.כשהיו בשלום ובלי חלוקת - יכלו לקבל את התורה:

גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי:

( פרק השלום, מסכתות קטנות)

3.הרמב"ם העדיף לכתוב ספר שעוקף את כל המחלוקות( המשנה והתלמוד) וכמעט שלא הביא מחלוקות בספרו  אלא הלכה פסוקה וברורה :

..וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר... כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שמעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק... אלא דברים ברורים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים... עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

(הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)

4.המחלוקות מובנית במציאות - לכאורה מלכתחילה:

א.70 פנים לתורה:

כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה 

(במדבר רבה יג, ו)

ב.הכל נאמר למשה מסיני:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים, וּכְתִיב (דברים ח, א): כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי וגו', כָּל כְּכָל, דְּבָרִים הַדְּבָרִים, מִצְוָה הַמִּצְוָה, מִקְרָא מִשְׁנָה הֲלָכוֹת תַּלְמוּד תּוֹסֶפְתּוֹת אַגָּדוֹת וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לוֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹ, כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ לְמשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א, י): יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, חֲבֵרוֹ מֵשִׁיב עָלָיו (קהלת א, י): כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים

(ויקרא רבה כב ,א)

5.המחלוקת היא הרמוניה של קולות שונים:

וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.

(ערוך השולחן, הרב יחיאל אפשטיין, הקדמה לחושן משפט) 

6.טעמי שני הצדדים במחלוקות ניתנו מראש למשה בסיני ובכל דור פוסקים ע"פ חכמי ישראל:

אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:

(ריטב"א על עירובין דף יג/ב )

8.בזכות המחלוקת נברא העולם!

 וְדַע, כִּי מַחֲלֹקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלֹא זֶה הָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף, וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָֹה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשֹוּ" וְכוּ'. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶחָד, לֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן סד )

חלק ב- מחלוקת קרח וכל עדתו :

כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי . וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ :(אבות ה,יז)  

1.חומרת מחלוקת קרח ועדתו:

א.אפילו תינוקות נידונו:
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִים אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, דִּכְתִיב (במדבר טז, כז): וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. (במדבר רבא, יח,ד)

ב.לא ירד להם מן:

בוא וראה כמה גדולה מחלוקת, שביום שחטאו בני ישראל בעגל ירד להם מן ואף הקריבו לפני העגל ממנו.ואילו ביום מחלוקתו של קרח לא ירד מן (שבט מוסר, פרק לז)

2.גדולתו של משה בהתמודדות במחלוקת:

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, רב אשי אמר ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת, וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצותם על ה'... (סנהדרין קי א)


3.מהי מחלוקת לשם שמים? להגיע לחקר האמת

כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ: (ר"ע מברטנורה,שם).

4.במחלוקת לשם שמים- גם המפסיד - מנצח:

מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח.זהו הבדל עצום. בוויכוח שמטרתו היא בירור האמת,
המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא
מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן.בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם
המנצח מפסיד. מפני שכאשר אדם מקטין את יריביו,הוא מקטין גם את עצמו ("שיג ושיח",הרב יונתן זקס, עמוד 192.)

5.מתי נבראה המחלוקת במציאות ? 
א.ביום השני- בבריאת השמים( ומכאן - לשם  שמים)
לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, ... רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. 

אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. 

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם.(בראשית רבא, ד,ו)

ב.מדוע לא נסתיימה מלאכת המים וחלוקתן ביום שני?
מחלוקת לא יכולה להסתיים ביום אחד אלא רק אחד ליון ובירור הדברים ולכן המחלוקת הראשונה במציאות אע"פ שיתה לטובה( לצורך בריאת העולם) היתה חייבת להסתיים רק ביום הבא וממילא לומר כי טוב לא ניתן כל עוד יש עדיין מחלוקת וביום השלישי מושלם הדבר ונאמר פעמיים כי טוב ( ענ"ד)

6.שיר של יום שני - כנגד תיקון המחלוקות:
 איזה שיר היו הלווים אומרים בבית המקדש ביום השני? "בשני מה היו אומרים (תהלים מח) 'גדול ה' ומהלל מאד', על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן"(ראש השנה , לא ע"א)

פרק זה בתהילים "למנצח לבני קרח" אמרו בני קרח, וחברו שיר ליום השני שבו נבראה המחלוקת, כנראה כדי לתקן את חטאם במחלוקת, וזאת בדרך של תיקון שורש, מתוך העמקה בגורמים למחלוקת, שזה מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע הבריאה, אלא שאם חושבים לחלוק לשם שמים מרבים שלום בעולם. מפני שאז מתחברים עם הבורא האחד שממנו באו גווני המחלוקת בעולם. 

 (מאמר "היחיד והיחד", הרב דוד דב לבנון)

7.מחלוקת קרח וכל עדתו ולא מחלוקת קרח ומשה:

.....

במחלוקת קרח אתה מוצא ארבע קבוצות השונות והמנוגדות זו מזו בדרישותיהן כך שכל אחד חשב כי לו מגיעה הגדולה: 
1 .קרח נתקנא באליצפן בן עוזיאל שהתמנה להיות נשיא של בני קהת. לטענתו מאחר שהוא בן יצהר, הגדול מעוזיאל, אזי הוא קודם לאליצפן. 

2 .בני לוי שהצטרפו לקרח בקשו להפסיק להיות נתונים לאהרון ובניו ורצו להיות כוהנים עצמאיים כאהרון ובניו 

3 .דתן ואבירם היו בני ראובן וכעסו על כך שנלקחה ההנהגה משבטם שהוא בכורו של יעקב, ונחלקה בין שבט לוי, שקיבל את הכהונה, ובין שבט יהודה, שקבל את המלוכה. או: על שנלקחה הבכורה משבטם ונתנה ליוסף. 

4 .מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד, לדעת הפרשנים היו כולם בכורים. עד לחטא העגל הם שרתו בכהונה, ובגלל החטא הוחלפו ע"י בני לוי. עתה מצאו הזדמנות לדרוש ממשה ואהרון להחזירם אל עבודתם. 
(מקור אנונימי)

חלק ג: מחלוקת בית הלל ובית שמאי


1.הלל ושמאי עצמם נחלקו רק ב-3 דברים בלבד וההלכה בהם לא כמותם:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם {א}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:

הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ {ב} {ג}. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין {ד}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין {ו} מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם :
(עדויות פרק א, משניות א-ד)

2.מדוע אם כן נחלקו ב"ה וב"ש בכל כך הרבה נושאים ?

בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד. 
(ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז )

3.היחסים בין בית הלל לבית שמאי:

א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)

ב.כמעט מלחמת אחים:

.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו

(ירושלמי שבת א ג)

ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?

ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי  ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים 

(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)

4.מדוע הלכה כבית הלל ?

א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו; וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו

(עירובין יג, ע"ב)

הסיבה שמובאת בתלמוד נראית מוזרה מאד. השיקול היחיד לקביעת ההלכה צריך להיות האמת: מה פתאום נותנים 'פרס' לבית-הלל וקובעים הלכה כמותם רק בגלל שהם יותר נחמדים?

לדעתי הסיבה היא, שבית-הלל כיבדו מאד את בית-שמאי:כשבבית-שמאי אמרו דעה שונה משלהם – הם למדו אותה לעומק וניסו להבין למה היא נכונה, ורק אחר-כך – אם לא הצליחו להצדיק את דעתם של בית-שמאי -- ניסו להוכיח את הדעה שלהם (זו הכוונה ב"מקדימין דברי בית-שמאי לדבריהם "). לעומת זאת, בית-שמאי היו בטוחים שדעתם נכונה, ולא טרחו לבדוק בעיון את הדעה של בית-הלל. לכן, בכל מקרה שהיתה מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל, בית-הלל בדקו בעיון את שתי הדעות, ולכן יש סיכוי גדול מאד שהדעה שהם הגיעו אליה לבסוף קרובה יותר לאמת מאשר הדעה של בית-שמאי.
(כפית של נח"ת ה'תשס"א חשון)

5.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:

ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)

חלק ד: מחלוקת הזמנים

1.מחלוקת  רבי יהושע ורבן גמליאל על קביעת ראש החודש

דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ:

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ דְּבָרָי:

(ראש השנה פרק ב משנה ח-ט)

2.מחלוקת רס"ג ורבי אהרן הכהן בן מאיר על קביעת לוח השנה:

בקיץ שנת ד'תרפ"א למניין השנים בלוח העברי (921 לספירת הנוצרים), פרצה מחלוקת בין רב סעדיה גאון ובין רבי אהרן הכהן בן מאיר, ראש ישיבת גאון יעקב, על אודות קביעת לוח השנה וקביעת המועדים. המחלוקת היא אחת מהמפורסמות בין חכמי ארץ ישראל לחכמי התפוצות, ובמשך כשנתיים - מראש חודש כסלו ד'תרפ"ב (4 בנובמבר 921) עד זאת חנוכה ד'תרפ"ד (13 בדצמבר 923) - נהגו בגללה בני ארץ ישראל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחד, ואילו בני בבל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחר. לא ברור כיצד נסתיימה המחלוקת, אולם בדורות שלאחר מכן הוכרעה ההלכה כדעת רב סעדיה גאון. המחלוקת, שהחלה כמחלוקת הלכתית, הפכה למחלוקת פוליטית חשובה ביותר על סמכות חישוב לוח השנה ועל הנהגת הדור, בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, ועל הנחלת מורשת ההוראה לדורות הבאים.

שנה	מולד תשרי	לוח השנה לפי רב אהרן בן מאיר	לוח השנה לפי רב סעדיה גאון
ד'תרפ"ב	יום רביעי, אחת עשרה שעות ו-932 חלקים	שנת החא (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה חסרה מעוברת, פסח ביום א')	שנת השג (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה שלמה מעוברת, פסח ביום ג')
ד'תרפ"ג	יום שלישי, תשע שעות ו-441 חלקים	שנת גכה (ראש השנה ביום ג', שנה כסדרה פשוטה, פסח ביום ה')	שנת הכז (ראש השנה ביום ה', שנה כסדרה פשוטה, פסח בשבת)
ד'תרפ"ד	שבת, שמונה עשרה שעות ו-237 חלקים	שנת זשג (ראש השנה בשבת, שנה שלמה פשוטה, פסח ביום ג)	שנת בחג (ראש השנה ביום ב' בגלל מולד זקן, שנה חסרה פשוטה, פסח ביום ג')

(אליבא דויקיפדיה)

3.האם ר"ה  צריך להיות יום או יומיים ?

א.יום אחד בגלל החזרה לקביעת הלוח ע"פ סדר העיבור:

ביצה אסורה מי לא מודה וכו' שמעי' מינה דבני א"י מחייבי למעבד שני ימים טובים של ר"ה ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו הרי חזרה כל א"י להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כ"א יום אחד בין בר"ה בין בשאר ימים טובים וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף ז"ל וכן כתב ה"ד אפרים ז"ל כמו שכתבנו אנו ונמצא בשאלה למר רב נסים ז"ל מלפני רבינו האיי גאון ז"ל למה אמר אדונינו כי בני ארץ ישראל תופסין ר"ה שני ימים הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד והשיב בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום אחד אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים מקודם ושולחין שלוחים לכל מקום לאיזה יום קדשו בית דין את החדש וכל מקום ששלוחי תשרי מגיעין אין נוהגין את שאר המועדות אלא יום אחד וזו היא ששנינו על ששה חדשים שלוחים יוצאין ואשר אמרתם בעבור בני א"י ביו"ט של ר"ה כך אמרנו בדין הוא שיעשו כמנהג הראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נ"ע אלו דברי גאון ז"ל ומכל מקום אתה למד שלא היו נוהגין בכל ארץ ישראל לעשות אלא יום אחד בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים:

(בעל המאור על הרי"ף ביצה דף ג/א )

ב.ע"פ הרמב"ם, הרי"ף וכך נפסק להלכה -ר"ה יומיים- הגזרה לשעתה נשארה לדורות:

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּזְמַן שֶׁהָיוּ קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה הָיוּ רֹב בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים מִסָּפֵק. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין בְּיוֹם טוֹב:

וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ שֶׁהוּא מְקוֹם בֵּית דִּין פְּעָמִים רַבּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים. שֶׁאִם לֹא בָּאוּ הָעֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִין הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמְּצַפִּין לְעֵדִים קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. וְהוֹאִיל וְהָיוּ עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן הָרְאִיָּה הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁקּוֹבְעִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

(משנה תורה ספר זמנים הלכות קידוש החודש פרק חמישי הלכה ז-ח)

ג.הקראים והרפורמים נוהגים בימנו לחגוג יום אחד:

הקראים מקיימים את "יום תרועה" {השם שלהם לראש השנה} במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות  הרפורמיות  והקונסרבטביות  נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
(אליבא דויקיפדיה)

חלק ה: איך אפשר לחלוק- ועדיין להישאר בשלום

1.הכי חשוב (והכי קשה) במחלוקת- להודות על האמת כשהצד השני צודק:

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם {ל}. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן {לב}, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

(אבות ה,ז)

משה כועס של בני אהרון שלא אכלו את החטאת של ר"ח שלא היתה פסולה ובמקום זה שרפו אותה ואהרון משיב שהוא הקריבם כי הם כהנים הדיוטות שנמצאים באנינות  ומאחר ומדובר בקדשי דורות ולא קדשי שעה(כמו שעיר היום השמיני ושיערו של נחשון בן עמינדב אותם אוכלים) הרי שאין הוא יכול לאוכלם כשהוא אונן:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה:  הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:  וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְ-ה-וָֹ-ה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

(ויקרא י, טז-כ)

עד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש והעביר כרוז בכל מחנה ישראל משה טעה ואהרן החזירו, וע"כ נקרא נאמן בית וציר נאמן, כי רוב בני אדם כשטועים הם מחזרים מכל צד ומכל פינה להעמיד טעותם ולאמת השקר, ולא כן משה עבד ה' אלא הודה על האמת ולא בוש, ועל זה זכה ונקראת התורה על שמו, (מלכים א ב ג) ככתוב בתורת משה וגו', זכרו תורת משה עבדי וגו' (מלאכי ג כב):

 ולא תורה שבכתב לבד אלא אף תורה שבעל פה. והיינו דתנן משה קבל תורה מסיני, ובתורה שבעל פה שנינו כי תורה שבכתב כתבה ונתן ספר לכל שבט ושבט דכ' (דברים לא ט) ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל, הרי הוא בידו מסר התורה לכהנים ולכל זקני ישראל, אם כן מה הוא זה ששנינו ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו', אלא בתורה שבעל פה שנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע עד סוף הפרק. כי כן רגילות רוב הקהלות שבאלו הארצות לקרות באבות באלו השבתות שבין פסח לשבועות:

(ספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי - דרשה מב )

2. לא להיכנס לריב ומדון עם החלוקים עליו אלא אדרבה לדון אותם לכף זכות:

דַּע כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשֹּוֹנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶֹה לִי כֵּן אֶעֱשֶֹה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ. כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשֹּוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ, לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ, רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, וְלַעֲשֹוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, בְּחִינוֹת: "וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה", כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, כְּמוֹ כֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַקְּשִׁים רָעָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן יֵעָשֶֹה לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ הֶעָפָר כַּנַּ"ל:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן רעז )

סיום: מחלוקות בהלכה ובמנהגים:

1.במחלוקת על מסירת הדברים שכל צד טוען שרבם אמר אחרת - אחד צודק ואחד טועה אבל במחלוקת בסברות כל אחד מביא זויית ראייה אחרת:

..דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל 

כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (כתובות נז ע"א, רש"י ד"ה מאי קמ"ל)

2.המחלוקת לשם שמים מבררת את צדדי האמת השונים מזויות שונות ולכן מרבה שלום בעולם:

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כ"א ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדיעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום
(עין אי"ה על ברכות ט שסא)

3.מחלוקות במנהגים השונים בעדות ישראל גם כן מהווים פסיפס שלם והרמוני- בתנאי שיש כבוד הדדי:

אל תפול ברוחך, חביבי, אם על פי המסורת יהיו קיבוצינו, שבאו מגלילות שונים ושחיי הדת נתפתחו בצורות שונות, צריכים להחזיק כל אחד במנהגיו ומסורתיו; וממה שלבך יהמה איכה תשוב אלינו האחדות הלאומית? כי שתי תשובות בדבר: האחת - אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו. ועוד- יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה (אגרות הראי"ה ב, רד)

אחרית דבר: לעתיד לבוא בימות המשיח תחדל המחלוקת?

 לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח. לא כדי שישלטו על כל העולם. ולא כדי שירדו בעכו''ם. ולא כדי שינשאו אותם העמים. ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. ולא יהיה להם נוגש ומבטל. כדי שיזכו לחיי העולם הבא. כמו שביארנו בהלכות תשובה:

ה  ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה. וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר (ישעיה יא-ט) ''כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'':

(הלכות מלכים פרק יב הלכה ד-ה)

ניסן ותשרי - ראש שנה וראש חודשים

 פתיחה: שני ראשי שנה מרכזיים- תשרי וניסן- למה ומדוע?

ארבעה ראשי שנים הם :באחד בניסן ר''ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור''ש אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו (ר"ה,פרק א', משנה א)

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א,א)

דבר אחר: אותיות "א' בתשרי", נברא העולם.(בעל הטורים,שם)

בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל  (א) את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו  ישראל  ומה טעם פתח  (ג) בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו.), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם,  (ד) שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה  ונתנה לאשר ישר בעיניו,  ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י,בראשית,א,א)

הקדמה: אקראיותו של לוח השנה הלועזי והשינויים בו ע"פ קפריזיות ומאבקי אגו של בני אנוש

1.לוח השנה הלועזי במקורו- עשרה חודשים שנוספו להם עוד שני חודשים בסופו- ינואר ופברואר:

רומלוס , מלכה הראשון של רומא , חילק לפי המסורת את השנה לעשרה חודשים...יורשו של רומלוס המלך נומה פומפיליוס הוסיף שני חודשים (ינואר ופברואר) (מילים מספרות,נתן שפיגל, ע"מ 247)

2.הזזת לוח השנה ממרץ לינואר בשל צורך טכני בהחלפת מפקדים בצבא:

התחלת השנה באחד בינואר חל בשנת 154 לפני הספירה, והדבר קשור בנסיבות אלה: באותה שנה פרץ בלוסיטאניה (פורטוגל של היום) מרד ‏נגד רומא. הסנאט החליט לשלוח נגד המורדים צבא בפיקודו של קונסול. הדבר ‏היה לקראת סוף השנה. פירוש הדבר היה שיהיה הכרח להעביר את הפיקוד

‏לקונסולים החדשים באחד במארס 153 (כי באותו יום סיימו הקונסולים את ‏תפקידם וקונסולים חדשים תפסו את מישרתם). כדי למנוע זאת החליט הסנאט ‏כי הקונסולים החדשים ייכנסו לתפקידיהם באחד בינואר 153. נוהג זה הושאר ‏גם להבא ומאז היה האחד בינואר ראש השנה. 

(מילים מספרות , נתן שפיגל, ע"מ 247-248)

3.הוספת יום לחודש אוגוסט בגלל קנאתו בחודש של יוליוס קיסר:

בתקופה שרומאים שיחדו את הכוהנים כדי להוסיף ימים לתקופות כהונתם, ‏קם יוליוס קיסר, קבע שיטת מניין מתוקנת, והנציח את עצמו: לחודש ‏החמישי, ששמו היה קווינטילוס, יוליוס קיסר קרא: יולי, על שמו. עלה אחריו

‏הקיסר הבא, אוגוסטוס, וקרא על שמו את החודש הבא, אוגוסט. ואמר ‏אוגוסטוס: מה? החודש שלי יהיה 30 יום, והחודש של יוליוס 31 יום? הוסיף ‏אוגוסטוס עוד יום גם לאוגוסט. וכך יולי ואוגוסט הרצופים שניהם בני 31 יום,

‏והורידו עוד יום מפברואר...(החודש האנגלי לאור הירח העברי, הגיע זמן לשון, פרק 17, אבשלום קור)

בשנת 1232, המשכיל האנגלי יוהנס דה סקרובוסקו (Sacrobosco) כתב בספרו שנקרא De Anni Ratione, שאורכו המקורי של חודש פברואר היה 29 יום. לפי סברתו של סקרובוסקו, כשאוגוסטוס קיסר קרא את חודש אוגוסט על שמו, הוא העביר יום אחד מחודש פברואר לחודש אוגוסט, על מנת שחודש אוגוסט לא יהיה קצר מחודש יולי שנקרא על שם יוליוס קיסר, שהיה אביו המאמץ. לטענה זו אין ביסוס בממצאים היסטוריים.

(אליבא דויקיפדיה)

4.המעבר מלוח שנה שיש בו עיבור ללוח שנה קבוע ע"פ השמש החל משנת 45 לפנה"ס:

לוח השנה היוליאני הוא לוח השנה הקרוי על שמו של יוליוס קיסר, שהנהיג אותו ברחבי הרפובליקה הרומית בשנת 45 לפני ספירת הנוצרים, במקומו של לוח השנה הרומי הירחי...

הלוח היוליאני הוא לוח שמשי הקובע שנה פשוטה של 365 יום ופעם בארבע שנים, בשנים המתחלקות בארבע ללא שארית, שנה מעוברת של 366 יום. השנה מחולקת לשנים עשר חודשים שרירותיים, ללא קשר לירח או לכל תופעה טבעית אחרת..

ברומא העתיקה היה נהוג לוח השנה הרומי הירחי, שהיה מבוסס על שנה פשוטה של 355 ימים ושנה מעוברת בה הוספו בסוף השנה, בין פברואר למרץ, 22-23 ימים. התוספת של ימי העיבור נקבעה בכל שנה לקראת סוף השנה, דבר שגרם לבלבול, כאשר חלק מהאנשים שהיו רחוקים מרומא לא ידעו את התאריך הנכון. בנוסף, בתקופות מסוימות לא הוספו ימי העיבור באופן סדיר, דבר שגרם לתזוזה של העונות אל מול חודשי השנה. תזוזה כזאת התרחשה בשנים 48–63 לפני הספירה, כך שיצא שיוליוס קיסר חצה את הרוביקון ב-10 בינואר 49 לפנה"ס, באמצע הסתו ולא בחורף כמצופה.

ב-46 לפני הספירה החליט יוליוס קיסר על רפורמה בלוח שכללה הוספת ימים נוספים לשנת 46, כך שאורכה הכולל היה 445 ימים, והנהגת הלוח היוליאני החל משנת 45 לפני הספירה.

(אליבא דויקיפדיה)

5.המעבר מלוח השנה היוליאני לגאורגאני והקפיצה בזמן שלא נתקבלה כ"כ מהר בכל העולם:

הלוח הגרגוריאני או לוח השנה הגרגוריאני (קרוי גם לוח השנה האזרחי או הלוח הלועזי, על מנת להבדילו מהלוח העברי) הוא לוח השנה שהונהג בצו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בשנת 1582, בהתבסס על הלוח היוליאני שהונהג על ידי יוליוס קיסר, קנסור הרפובליקה הרומית.

(אליבא דויקיפדיה)

היום הקצר בשנה אמור להיות ה-21 בדצמבר אבל בשנת 1581 הוא היה 11 בדצמבר ..הבעיה היא שהאורך האמיתי של השנה הוא לא 365 וימים ורבע אלא 365 ימים ו5 שעות ו- 49 דקות..לורך הרבה מאוד זמן גם ה-10 דקות האלה מצטברות ...יום שלם ב-128 שנים ולאורך 1500 שנה הם הצטברו ל-10 ימים...האפיפיור גררויוס ה-13 החליט לעשות רפורמה בלוח השנה..הוא רק משנה את החוקים מתי יש שנה מעבורת, כל שנה שמתחלקת ב-4 היא שנה מעוברת אלא אם כן היא מתחלקת ב-100 ואז היא לא מעוברת אלא אם כן היא מתחלקת גם ב-400 ואז היא כן מעוברת והסיכום המסובך הזה מפצה גם על ה-6 שעות וגם על ה-10 דקות...התברר שכל העולם חי באיחור של 10 ימים... ולכן גרגוריוס החליט שפשוט נדלג על 10 ימים. בשנת 1582 היום שבא אחרי יום חמישי ה-4 באוקטובר היה יום שישי ה-15 באוקטובר.10 ימים אל קרו בכלל...המדינת הקתוליות קיבלו אבל המדינות הפרוטנסטיות לא, במשך 170 שנה...)

(תמלול מתוך הפודקאט המובן מאליו,"מה השנה עכשיו?",דורון פישלר)

6.מהפכת אוקטובר שהתרחשה בנובמבר:

המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שבה הודח הצאר הרוסי והונהג משטר קומוניסטי, פרצה ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני. באותם ימים עדיין השתמשו ברוסיה בלוח היוליאני (שהוא הלוח המקובל על הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית), ולפיכך צוין תאריך המהפכה כ-25 באוקטובר לפי הלוח היוליאני. המשטר הקומוניסטי הנהיג ברוסיה את הלוח הגרגוריאני, וקבע את יום המהפכה ל-7 בנובמבר. אף על פי כן, הציבור ברוסיה ומחוצה לה המשיך לכנות את המהפכה הבולשביקית "מהפכת אוקטובר".

(אליבא דויקיפדיה)

7.כל בדיחות 1 באפריל מקורן בהזזה שרירותית של לוח השנה בצרפת מהאחד לאפריל לאחד בינואר:

יש המייחסים את מקור המנהג לצרפתים. ב-1564, בזמן תקופת שלטונו של שארל התשיעי, החליט המלך הצרפתי לציין את תחילת השנה האזרחית באחד בינואר, במקום המנהג שהיה עד לאותה שנה, לחגוג את תחילת השנה האזרחית באחד באפריל. הייתה זו תחילתה של הרפורמה למעבר משיטת לוח השנה היוליאני ללוח השנה הגרגוריאני, המקובל היום (אם כי המעבר הרשמי ללוח הגרגוריאני התרחש רשמית החל מ-1582, ועברו עוד כמה מאות שנים עד שאומץ באופן אחיד על ידי כלל מדינות אירופה). שארל הוציא צו מלכותי בשם "האדיקט של רוסילון" ב-1564 בו הוכרז על שינוי זה במועדי השנה. מעבר זה יצר בלבול רב. הצרפתים שהיו רגילים לחגוג את ראש השנה בשבוע שבין ה-25 במרץ וה-1 באפריל, קיבלו הזמנות למסיבות ראש השנה ואף קיבלו מתנות לכבוד ראש השנה, שכלל לא נחגג בתאריך זה. ומבלבול זה החל המנהג של האחד באפריל כיום של "מתיחות".^[2]

(אלביא דויקיפדיה)

חלק א: קדושת הזמן

0.בין ראש השנה(מלשון חזרה) לראש החודשים( התחדשות):

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה(שמות יב,ב)

וכאן ניתן מצוה ראשונה לישראל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש שישראל יכולים להכניס קדושה לחודש וכמ"ש (שמות רבה פ' טו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש כו' 

(פרי צדיק, פרשת החודש)

1.המצווה הראשונה- שליטה בזמן שלא כמו העבד האדונו שולט בו:

החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי: (ספורנו,שם)

2.עם ישראל סופר לפי הלבנה עם תיקון (עיבור) לשמירת מועדי השנה(שנקבעים ע"פ החמה) ובכך מראה את אמונת הייחוד רק  בה' ולא בגרמי השמים:

חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב.

(הלכות קידוש החודש א א)

ההתחשבות בחמה ובלבנה יש בה אולי צד שהוא אנטי פאגני, לא להיות תלויים רק באחד מגורמי השמים ובכך להראות את בלעדיותו

(ענ"ד)

3.המילה חודש מקורה במילה ירח- אפילו בשפה האנגלית ובגרמנית(monat):

המילה לחודש בהרבה שפות מגיעה מהמילה ירחירח וירח בעברית, moon ו-month באנגלית ועוד (פודקאסט קדמא- תולדות הלוח העברי)

4.קידוש החודש- על פי עדים וע"פ הלוח שקבע הלל השני:

א.סוד העיבור עובר מאדם הראשון ועד למשה רבנו ומשם לחכמי ישראל:

בעשרים ושמונה באלול נבראו חמה ולבנה ומנין שהוא שנים וחדשים וימים ולילות שעות וקצים ותקופות ומחזורות ועיבורין היו לפני הקב"ה והיה מעבר את השנה ואחר כך מסרן לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר (בראשית ה, א): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם", מנין עולם לכל תולדות בני אדם, 

אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה, שנאמר (בראשית ה, כב): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" וגו', ויתהלך חנוך בדרכי מנין העולם שמסר אלהים לאדם, 

וחנוך מסר לנח סוד העיבור ועיבר את השנה, ואמר (בראשית ח, כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף". זרע זה תקופת תשרי. קציר זו תקופת ניסן. קור זו תקופת טבת. וחום זו תקופת תמוז. וקיץ בעתו וחורף בעתו. מנין החמה ביום ומנין הלבנה בלילה לא ישבותו. 

נח מסר לשם ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה ונקרא כהן וכי שם בן נח כהן היה אלא ע"י שהיה בכור והיה משרת ביום ובלילה לפיכך נקרא כהן, שנאמר (בראשית יד, יח): "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" וגו'. 

ושם מסר לאברהם ונכנס בסוד העיבור ועביר השנה ונקרא כהן, שנאמר (תהלים קי, ד): "נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם". ומנין שמסר שם לאברהם, שנאמר (תהלים קי, ד): "עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". 

אברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה לאחר מותו של אברהם, שנאמר (בראשית כה, יא): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" שנכנס בסוד העיבור 

יצחק מסר ליעקב ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה יצא יעקב לחוצה לארץ ובקש לעבר את השנה בחוצה לארץ אמר לו הקב"ה: יעקב אין לך רשות לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק אביך הוא יעבר את השנה בארץ, שנאמר (בראשית לה, ט): "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ", ולמה עוד שפעם ראשונה נגלה עליו ומנעו מלעבר את השנה בחוצה לארץ וכשבא לארץ א"ל הקב"ה קום עבר את השנה, שנאמר וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו על שנכנס בסוד העיבור וברכו ברכת עולם. מכאן אמרו אפילו צדיקים וחכמים בח"ל ורועה צאן ובקר בארץ אין מעברין את השנה אלא ע"י רועה צאן ובקר אפי' נביאים בח"ל והדיוטים בא"י אין מעברין את השנה אלא ע"י הדיוטים שבארץ. גלו לבבל היו מעברין את השנה ע"י הנשאר בארץ. לא נשאר אחד בארץ היו מעברין את השנה בבבל. עלה עזרא וכל הקהל עמו ורצה יחזקאל לעבר את השנה בבבל, אמר לו הקב"ה: יחזקאל אין לך רשות לעבר את השנה בח"ל הרי ישראל אחיהם והם יעברו את השנה, שנאמר (יחזקאל לו, יז): "בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִין עַל אַדְמָתָם", שלהן היא לעבר את השנה. 

יעקב מסר ליוסף ונכנס בסוד העיבור ועיבר את השנה במצרים 

מת יוסף ואחיו נתמעטו העיבורין מישראל וכשם שנתמעטו העיבורין מישראל בשיעבוד מצרים כך עתידים לימעט בסוף שעבוד מלכות הרביעית עד שיבא מלך המשיח. כשם שנגלה הקב"ה על משה ועל אהרן במצרים כך הוא עתיד להגלות עלינו בסוף מלכות רביעית, שנאמר (שמות יב, א): "וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". מהו לאמור אמור להם לישראל עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור, מכאן ואילך שלכם הוא לעבר את השנה

(פרקי דרבי אליעזר פרק ח)

ב.הרקע להחלטת רבי הלל נשיאה לקבוע את לוח השנה ע"פ חישוב לכל הדורות:

התקנה שתיקנו ר' הלל בן יהודה הנשיא ובית-דינו לקבוע חודשים ולעבר שנים עפ"י חשבון בלבד, ניתקנה בשנת ד'קי"ט - 7 שנים אחרי פטירת רבא. מזמן שחרב בית המקדש הלך והורע מצבם של היהודים בארץ-ישראל: גזרות השלטונות הרומיים והפורענויות תכפו, וחכמי ישראל נדרשו למאמצים גדולים לשמור על נכסי הרוח של האומה. אך מזמן שקיבלו עליהם קיסרי רומי את הנצרות, הורע מצב עמנו שבעתיים. בשנת 325 לסה"נ התאספו ראשי הנוצרים בניקיאה, ובין השאר החליטו על ניתוק הקשר עם לוח השנה היהודי. החלטה זו גרמה למחלוקת בנצרות. בא"י, כמו בסוריה ובאסיה הקטנה, המשיכו הנוצרים לחוג את הפסחא בערב פסח של היהודים. דבר זה הרגיז את ראשי הכנסייה הנוצרית, והם הפעילו את כוחם לשבש את סדרי המועדים של היהודים. בארץ שלטו הנוצרים אנשי רומי, והם גזרו שלא לעבר את השנה, ואף עצרו יהודים שנחשדו כשליחים להודיע על העיבור. מסיפור המעשה על זוג שבא מרקת (סנהדרין יב ע"א) נראה, שאכן הצליחו הנוצרים לשבש את סדרי המועדים שלנו. ואין ספק שמעשים מעין אלו, שהלכו והתרבו, היו בין הגורמים שהשפיעו על מעבר לקידוש החודש ועיבור השנה עפ"י חשבונות וכללים.

(מתי נוסד הלוח העברי? מתי תוקן ומתי נחתם? פרקים בהיסטוריה של הלוח העברי/ רחמים שר-שלום)

ג.החשבון המקורי היה כמו של הלל נישאה אלא שהיה ביד הסנהדרין האפשרות לשנותו - עד שנת 359 למניינם שאז כבר ' הלל נשיאה תיקן ולמעשה החזיר את המצב לחשבון ידוע מראש:

וכך אני אומר כי משה רבנו לימד את ישראל את עיקרו של הסוד הזה ואף על פי שנתן להם את הסוד הזהירם שכל זמן שהסנהדרין קיימת יש להם לשנות מן המסורת להקדים או לאחר ואע"פ ששינו לצרכיהם אנו אוחזים כסדר הזה לשנים ראשונות מלפני משה רבנו גם אחריו. עד ימי הלל בן יהודה בשת תר"ע לשטרות שמאותה שנה לא הקדימו ולא אחרו אלא אחזו הסדר אשר היה בידם

(ספר העיבור , אברהם בן חייא הנשיא)

מימי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שנת תר"ע לשטרות, בטלה (סמכות) הסנהדרין בארץ ישראל, ובטלו ממנה מומחים, והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות(הרמב"ן,ספר הזכות)

ד.במשך שנתיים היתה מחלוקת על אופן קביעת לוח השנה שגרמה לפער בין יהודי א"י ליהודי בבל ולקביעת מועדים שונים לחגים!

בקיץ שנת ד'תרפ"א למניין השנים בלוח העברי (921 לספירת הנוצרים), פרצה מחלוקת בין רב סעדיה גאון ובין רבי אהרן הכהן בן מאיר, ראש ישיבת גאון יעקב, על אודות קביעת לוח השנה וקביעת המועדים. המחלוקת היא אחת מהמפורסמות בין חכמי ארץ ישראל לחכמי התפוצות, ובמשך כשנתיים - מראש חודש כסלו ד'תרפ"ב (4 בנובמבר 921) עד זאת חנוכה ד'תרפ"ד (13 בדצמבר 923) - נהגו בגללה בני ארץ ישראל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחד, ואילו בני בבל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחר. לא ברור כיצד נסתיימה המחלוקת, אולם בדורות שלאחר מכן הוכרעה ההלכה כדעת רב סעדיה גאון. המחלוקת, שהחלה כמחלוקת הלכתית, הפכה למחלוקת פוליטית חשובה ביותר על סמכות חישוב לוח השנה ועל הנהגת הדור, בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, ועל הנחלת מורשת ההוראה לדורות הבאים.

שנה	מולד תשרי	לוח השנה לפי רב אהרן בן מאיר	לוח השנה לפי רב סעדיה גאון
ד'תרפ"ב	יום רביעי, אחת עשרה שעות ו-932 חלקים	שנת החא (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה חסרה מעוברת, פסח ביום א')	שנת השג (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה שלמה מעוברת, פסח ביום ג')
ד'תרפ"ג	יום שלישי, תשע שעות ו-441 חלקים	שנת גכה (ראש השנה ביום ג', שנה כסדרה פשוטה, פסח ביום ה')	שנת הכז (ראש השנה ביום ה', שנה כסדרה פשוטה, פסח בשבת)
ד'תרפ"ד	שבת, שמונה עשרה שעות ו-237 חלקים	שנת זשג (ראש השנה בשבת, שנה שלמה פשוטה, פסח ביום ג)	שנת בחג (ראש השנה ביום ב' בגלל מולד זקן, שנה חסרה פשוטה, פסח ביום ג')

(אליבא דויקיפדיה)

ה.אצל הקראים וגם אצל המוסלמים- ראשי החודשים עדיין נקבעים ע"ם עדים !

היהודים הקראים לא אימצו נוהג חדש זה וממשיכים לקבוע את חודשי השנה לפי עדות ראייה של מולד הלבנה בכל חודש

(אליבא דויקיפדיה)

ראש החודש בלוח המוסלמי נקבע כל פעם על פי התבוננות של שני עדים בירח. לעתים, בראשי חודשים שבהם קשה להבחין במוֹלד הירח, עשויים לחוּל שינויים בקביעת ראשית החודש ברחבי העולם המוסלמי. ובגלל הצורך בקביעת ראש החודש על ידי עדים, לא ניתן לקבוע במדויק את תאריכי החגים אלא רק לִצְפּוֹת את מועדם בקירוב.

(מאמר "לוחות השנה" מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד)

5.קדושת הזמן- מעל כל הקדושות:

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת:(בראשית ב,א)

 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )

בראשית ההסטוריה היתה רק קדושה אחת בעולם,הקדושה שבזמן.במעמד הר סיני בטרם נאמרו עשרת הדיברות הכריז אלוקים על קדושת האדם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", רק לאחר שהעם  נכנע לפיתוי והשתחווה בפני דבר, עגל הזהב, ניתן הציווי להקים את המשכן, קדושה במרחב.ראשונה התגלתה קדושת הזמן,שניה התגלתה קדושת האדם .אחרונה- קדושת המרחב.הזמן ( והאדם) התקדש ע"י אלוקים, המרחב , המשכן הוקדש ע"י משה  (השבת,אברהם יהושע השל,פתח דבר- אדריכלות בזמן)

6.משמעות הזמן- מידת הרחמים:

ברא א-להים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב   ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (רש"י,שם)

כך כתוב במדרש (בראשית רבה יב, טו) שבתחילה חשב הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאינו מתקיים, ושיתף את מידת הרחמים. הקב"ה רצה לברוא את העולם בחסד מושלם, ולכן ביקש לברוא אותו במידת הדין – שהרי כך האדם שזוכה בדין, זוכה בקיומו, וזה החסד היותר גדול. אך כשראה שהעולם אינו מתקיים עם מידת הדין בלבד, שיתף את מידת הרחמים, כדי לתת  זמן לתיקון . הזמן הוא בעצם ביטוי של מידת הרחמים, שנותנת לאדם זמן לתקן את מעשיו לפני שנשפט בדין. רחמים מלשון רחם, שהוא המקום בו האדם מקבל זמן להתפתח. על כן כשנברא העולם כפי שכתוב בפסוק א', הוא נשבר. התיקון ההדרגתי שמופיע בפסוקים ג'-ל"א מתאפשר על ידי הוספת ממד הזמן במציאות.(שיעורים על ספר בראשית מתוך שיעורי הרב שרקי, ע"מ 126)

7.מצוות קידוש החודש הוזכרה דווקא בהקשר של ר"ח ניסן כנגד קידוש החודש של המצרים באמצע החודש וכן שאר  מצוות הפסח:

וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב, שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו, הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה, מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה, והוא החדש שכולו חג להם, ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. 
וראשית כל דבר רצה הקב"ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים, הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה. 
הם לקחו הטלה לממונה עליהם, ובעבורו אין אוכלים בשר, אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. 
הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו, ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיריחו ריחו, ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם, ולהקריבם אל עבודתו ית'. 
ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח, עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם, ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה' (לק' יב, כז), לשם ה', ולא לשם זולתו מהעליונים. 
וכן בעשור לחדש, הוא היום שהמצריים מתחילין לעבוד עבודת הטלה, ולקרוא דרור לכל עבד ולכל מלאכה. כל הימים ההם עד סוף החדש הם להם לששון, ולטלה הם מקריבין, ולצורתו הבשריית הם משתחוים, וסומכין עליו את ידיהם ונושקין את ידיהם, ואחרים נושקין ידי הסומכין. כל זה כתוב בספר הנזכר. 
ולכן בעת ההיא רצה אלהינו להשפילם ולהכניעם, ושיקחו להם ויקשרוהו בכרעי מטתם עד יום השחיטה. ואז המית השם את בכוריהם, שבימים ההם הם היותר נכבדים מהם. הם הכהנים העובדים, וכל האנשים והנשים נושקים ידיהם עד אביהם. והיו להם כל החדש ההוא לאלהים, ע"כ: (צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב ) 

חלק ב: משמעות השם ומקורו

1.ניסן- החודש הראשון ובו הפיל המן את הפור כנגד עם ישראל:

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. (אסתר ג׳:ז׳ )

2.ניסן- ניצן- חודש האביב- מסמל התחלה:

שורש השם "אביב", שהוא א.ב.ב משמעו "לצמוח" ,"לפרוח". זו הסְבֶּה, שהנילוס קרוי ‏באמהרית אַבַּאי ,מכיוון שהוא מקור חיים לצמחייה עבותה של שיחי גומא ולפריחה במדבר,‏ומסְבֶה זו קרויה בירת חבש אָדִיס אַבְּבָּה =פרח חדש.

‏בחודש האביב, על פי הכתוב בשיר השירים ב, י"ב: "הנְצָנִים נראו בארץ". המילה ‏ "ניצן" ‏מקורה באכדית (nissanu)=תקופת הניצנים. הצורה האכדית נִצֶןָ היא צורת רבים של נץ או נַצֶה, ‏אך מכיוון שהמילה האכדית נִצן נתפסה בטעות ,כצורת יחיד ,אף על פי שציינה רבים, הוסיפו ‏בטעות עליה את סיומת הריבוי חִים, כמו דוד- דודֶים ,שיר -שִירִים, וקיבלו נְצנִים...

כאמור שמו של החודש הוא צורה עברית של ניצנו האכדית ובאמת חודש זה בא למרז על פתיחת הניצנים בטבע בתקופת הפריחה והלבלוב...גם בלוח השנה המוסלמי מצוי חודש ניסאן ומעניין לציין כי שמו של חודש ניסן הגיע אפילו ללוח השנה התורכי(בהשפעת המוסלמים) כך מכונה אצלם הזמן המקביל לחודש אפריל.

מקבילו של חודש ניסן בלוח השנה הלועזי שמקורו מרומא הוא אפריל וראה זה פלא גם חודש זה ‏‏כמקבילו העברי- קשור לפריחה בטבע. ‎APERIRE ‏ פירושד לפתוח, מה שמרמז על ‏פתיחת הניצנים והפריחה בטבע היפה שמסביבנו.

(עוד מילה ברגע /ד"ר מרדכי רוזן, ע"מ 95)

חלק ג: חודש ניסן וצירוף האותיות י-ה-ו-ה:

 1.ארבע פרשיות כנגד שם י-ה-ו-ה שמקדימים את חודש ניסן שרומז על שם ה' בדרך ישרה(י-ה-ו-ה):

 וקודם אבאר לך סוד של ארבע פרשיות. שקלים, זכור, ופרה, וחודש. הנה הם מרומזים כנגד ארבע אותיות הוי"ה בצירוף כזה, הוה"י בסוד ארבע פרצופין נוקבא דכר אימא אבא, היינו שקלים הוא נגד ה"א אחרונה לכך היו השקלים לאדני כסף, כי אדני הוא סוד ה' אחרונה. וזכור הוא נגד הוא"ו שהוא בחינות זכור כנודע. ופרה הוא נגד בינה שהוא אימא עילאה, היינו ה"א ראשונה. וחודש הוא נגד היו"ד שהוא חכמה שבזה נתחדש העולם. ולכך חכמה נקרא בחינת אבא שהוא המוליד העולמות, כי בחכמה ברא את הכל ולכך בין שלישי לרביעי לא יפסיק, כי שלישי ורביעי מרומזים על אבא ואימא שהם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין. והארבע כוסות של פסח הם גם כן כנגד הארבע פרשיות הללו ולכך בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה, כי הם בסוד אכלו ריעים ונקראים יין המשומר דלית ביה מגע לחיצונים. 

("קדושת הלוי", כי תשא דיבור ב)

2.חודש ניסן: "ישמחו השמיים ותגל הארץ ירעם הים ומלואו" (תהלים צו,יא)

בחודש ניסן יש הרבה שמחה בעולם. חודש ניסן תמיד חל בתקופת האביב בה העולם מתחדש. גם יציאת מצרים בה התחדש העולם מבחינה רוחנית התרחשה בחודש ניסן. השל"ה מסביר כי בחודש תשרי העולם נברא, ואילו בחודש ניסן העולם התחדש (זהו שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי החודש בו נברא העולם ולוח הזמנים של המבול). אם כן כל העולם שמח בגלל חידוש ההוויה שהתרחש בחודש ניסן.

(הרב אורי שרקי, מאמר "ראש חודש"/ל' בשבט תשס"ג)

חלק ד: א בניסן- סודו של יום

1.ניסן- החודש הראשון:

א.המהפכה הגדולה בלוח השנה- במקור החודש הראשון היה תשרי-

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (מלכים א ח,ב)

ואתכנישּו לות מלכא שלמה כל א נש ישראל בירחא דעתיקי אדקרן ליּה ירחא קדמָאה בחגא וכען הּוא ירחא שביעָאה (תרגום יונתן,שם)

ב.אצל הגויים- חודש אלול הוא החודש האחרון ולכן היו מעברים אותו:

כה אמר המלך חמורבי,השנה איננה במקומה,עליכם להוסיף אלול שני (נמצא על חרס מתוך כתבי חוקי חמורבי)

ג.חודש האביב - אב י"ב: 

אך שהחודש ניסן שהוא הראש וראשון, הוא ראש השנה למלכים ועל כן נקרא זה החודש אביב: אב י"ב, שהוא אב לכל הי"ב חדשים וצירופי הוי"ה שהוא הצירוף הראשון כסדר השם הוי"ה ב"ה, והשאר צירופים נקראים תולדות (דגל מחנה אפרים פרשת בא)

2.ניסן לשון ניצן- התחלה והתחדשות של הטבע:

א.ניסן= ניצן:

ניסן: מהמילה האכדית Nissanu= תקופת הניצנים כאמור בשיר השירים:הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ(שיר השירים ב,יב) (ע"פ עוד מילה ברגע, ד"ר מרדכי רוזן)

ניסן - הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה. חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר (פרק ג פס' 7): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן."

(ע"פ אתר לקסיקון לתרבות ישראל- http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=932)

ב.השיבולים אומרות שירה ( וממילא נידונים על התבואה):

אימתי שיבולים אומרות שירה- בניסן ( ר"ה ח ע"א)

יתרועעו אף ישירו. בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה והרוח מנשבת והן נוקשים זו על זו נשמע הקול ונראות כמשוררות(רש"י,שם)

3.מה קרה ב-א בניסן:

א.יום הקשור לבריאת העולם:

המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר בעולם וצר בהם טלה בעולם, וניסן בשנה, ורגל ימין בנפש זכר ונקבה

(ספר יצירה אות ה משנה ז)

ה״א - אין ה״א אלא שמו של הקב״ה המפורש שבו נברא העולם כלו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה׳־בראם (אותיות דרבי עקיבא אות ה)

ב.השפעות עליונות בר"ח ניסן:

משפיע טללי רצון ברכה ונדבה בעולמות העליונים, ומהם לעולמות שלמטה (חוקת הפסח, הרב יהודה גרשוני)

ג.יום נקודת ההתחדשות- היום בו מתחילים לומר ברכת האילנות:

היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְ-יָ אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם:(אורח חיים  סימן רכו)

ד.תחילת ימי תשובה- כמו בתשרי:

יְמֵי נִיסָן הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה כְּמוֹ תִּשְׁרֵי (ליקוטי מוהרן קמא סימן מט)

ה. בא'- בניסן- נח הקריב קרבנות אחרי המבול והשתכר- בדיוק כשרצה לתקן את חטא אדם וחווה:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אֶחָד אָמַר מִגַּן עֵדֶן [נתרכבה] גֹּרְשָׁה וְנָטַע אוֹתָהּ כָּאן. וְאֶחָד אָמַר בָּאָרֶץ הָיְתָה, וְעָקַר אוֹתָהּ וְשָׁתַל אוֹתָהּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם עָשְׂתָה פֵרוֹת וְנִצְנְצוּ לִבְלוּבִים וַעֲנָבִים, וְהָיָה סוֹחֵט אוֹתָהּ וְשׁוֹתֶה מֵהַיַּיִן וּמִשְׁתַּכֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, סוֹד הַחָכְמָה הוּא כָּאן בַּפָּסוּק הַזֶּה. כְּשֶׁרָצָה נֹחַ לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ חֵטְא שֶׁבָּדַק אָדָם הָרִאשׁוֹן - לֹא כְּדֵי לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ, אֶלָּא לָדַעַת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם, וְלֹא יָכֹל. סָחַט עֲנָבִים לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ כֶּרֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה, [אז] וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד...  (זוהר ,בראשית,דף עג ע"א-ע"ב)

(א) בשבוע השביעי בשנה הראשונה בו ביובל הזה, נטע נוח גפנים על ההר אשר נחה התיבה עליו ושמו לובָר, אחד הרי אררט. (ב) ותעשינה פרי בשנה הרביעית. (ג) ויצור את פריו ויבצור אותו בשנה ההיא בחודש השביעי, ויעש ממנו יין, וישימהו בכלי וישמרהו עד השנה החמישית עד היום הראשון, הוא ראש החודש הראשון. (ד) ויעל אשה לה' פר בן בקר ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה ושעיר עזים אחד לכפר בעדו ובעד בניו. (ה) ויעש בראשון את השעיר, ויבא את דמו על [קרנות] המזבח אשר עשה, ואת כל חלבו שם על המזבח אשר עשה שם את האש. (ו) ומן הפר ומן האיל ומן הכבשים שם את כל בשרם על המזבח, וישם עליו את כל מנחותיהם בלולות בשמן. (ז) אחרי כן זרק בראשונה יין באש על המזבח, וישם לבונה על המזבח, ויעל ריח ניחוח לרצון לעלות לפני ה' אלהיו(ח) וישמח וישת מן היין הזה הוא ובניו בשמחה רבה. (ט) ויהי ערב ויבוא אל אהלה וישכב שיכור ויישן ויתגל בשנתו בתוך אוהלה (ספר היובלים פרק ז)

ספר היובלים:

אחד מן הספרים החיצונים שנכתבו בימי בית שני. הספר מתאר את תולדות ישראל למן בריאת העולם ועד יציאת מצרים, והוא כתוב כדברי מלאך המדבר למשה בזמן עלותו להר סיני. שמות הספר: "ספר היובלות", "בראשית זוטא", "ספרא דאדם הראשון", "צוואת משה".

(ע"פ אתר דעת)

ו1. א בניסן- יום הקמת המשכן:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:...וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹ-וָ-ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ יז-לד)

תנא אותו יום נטל עשר עטרות
ראשון למעשה בראשית
ראשון לנשיאים
ראשון לכהונה
ראשון לעבודה
ראשון לירידת האש
ראשון לאכילת קדשים
ראשון לשכון שכינה
ראשון לברך את ישראל
ראשון לאיסור הבמות
ראשון לחדשים

(שבת פז,ע"ב)

ו2.אע"פ שנסתיימה מלאכת הקמת המשכן- מחכים ומכוונים ליום א בניסן:

בעשרים וחמישה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן (פסיקתא רבתי, פרשה ו פיסקא ה)

ז.יום בו נהגו לברך- שנה טובה:

ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. בקרב יהודי תוניסיה ולוב נהוג טקס הנערך בערב ראש חודש ניסן ומכונה "בשישה" או "בסיסה". הטקס כולל איחולים לשנה טובה וברוכה, כציון לשנה חדשה, המתחילה, כאמור, בניסן, על-פי מסורות קדומות (אליבא דויקיםדיה, ערך "ניסן")

חלק ה: בין פסח(ניסן) לראש השנה( תשרי)

0.הקראים לא חוגגים את ראש השנה אלא רק את פסח:

יום תרועה:

א' תשרי, שנקרא בפי היהודים הרבניים ראש השנה - ביהדות הקראית כינוי זה יהיה חסר היגיון, מכיוון שחודש ניסן הוא תחילת השנה; משך החג יום אחד (ולא יומיים): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר, כ"ט, א').

(אליבא דויקיפדיה)

1.אמירת הלל- בר"ה אע"פ הוא ר"ח אין אומרים כלל ובפסח אומרים הלל מלא בליל הראשון וחסר בשביעי ובימי חול המועד:

א.ר"ה- אין אומרים הלל כלל:

א1.מידת הדין מתוחה:

אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה (ר"ה,לב,ע"ב)

אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:)

א2.זמן כסה אין אומרים הלל שהוא גילוי :

תקעו בחודש שופר בכסה כו' דרשו חז"ל שמתכסה בו. וי"ל דבכל החגים יש התגלות כמ"ש יראה כל זכורך וכאשר דרשו חז"ל יִרְאֶה יֵרָאֶה ולכן יש בהם שמחה כמ"ש מועדים לשמחה וההלל שהוא מלשון התגלות כמ"ש בהלו נרו כו'. וכמ"ש במ"א ענין הטהרה ברגל להסיר המלבוש הגשמיי כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק. ובר"ה הוא באתכסיא אך ע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי והוא השגחה שבא מתוך ההסתר. והוא ביראה כמ"ש בזוה"ק ראי' בחסד שמיעה ביראה כמ"ש שמעתי שמעך יראתי. וכמו ברגלים יש ראי'. עתה יש מצות שמיעת קול שופר.

(שפת אמת תרמ"ד, ד"ה תקעו בחודש)

ב.פסח- ריבוי הללים:

ב1.אמירת ההלל לראשונה בפסח ביציאת מצרים:

את מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, ולא אמרו הלל. וכיון שיצאו ישראל ממצרים משעבוד של טיט ולבנים אמרו הלל. ואימתי אמרו? בשעה שבאת מכת בכורות... (מדרש תהילים קיג)

ב2. ההלל הוא הלל מלא וגם בלילה וגם שלא במסגרת התפילה אלא בביתו בעת קריאת ההגדה:

יגמור ההלל בשמחה וחדוה, ומתחיל "שפוך חמתך" על כוס רביעית כנגד ארבע כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם ששיעבדו את ישראל. [הר"ן ריש פרק ערבי פסחים. וכן כתב הארחות חיים אות לב, בשם הרא"ה]. ויאחז הכוס בידו כדי לגמור עליו את ההלל. ואם אינו יכול לעשות כן במשך כל ההלל, יוכל להניחו לפניו ודיו. ומכל מקום טוב לאחזו לפחות בברכת יהללוך. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תי. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קפג].

(קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, תפ, א)

ב3.נשים חייבות בקריאת הלל של ליל הסדר:

נשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, בסיפור ביציאת מצרים, באכילת מצה ומרור ובשתיית ארבע כוסות, שאף הן היו באותו הנס (פסחים קח, ב; שו”ע תעב, יד; מ”ב תעט, ט, ע’ לעיל הלכה ד).

ובכלל זה חייבות גם בקריאת ההלל, וזו הפעם היחידה בשנה שבה נשים חייבות לקרוא את ההלל (תוס’ סוכה לח, א).[9]

(פניני הלכה/ הרב אליעזר מלמד, פרק: כ"ג - מהלכות חגים ומועדים | תפילת נשים- סעיף ט)

ב4.בשביעי של פסח היה הווה אמינא לומר הלל מלא אבל בגלל טביעת המצרים קוראים רק חצי הלל ומצד שני קוראים את שירת הים :

דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מאי דכתיב {שמות יד-כ} ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב''ה אמר להן הקב''ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה

(סנהדרין לט ע"ב)

2.מועדי החירות:

א.ראש השנה: חג החירות הראשונית: 

בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים (ר"ה י,ע"ב-יא,ע"א)

ב.פסח: זמן חירותנו-חג החירות המלאה- מעבדות לחירות

בסוף השירה כ' ה' ימלוך לעולם ועד, פסח הוא זמן חירתנו שיצאנו בו מעבדות לחירות ועבד שיוצא לחירות צריך שטר שחרור, והשירה שהיא פרשה בתורה היא השטר שחרור, שטר החירות, של בנ"י כדאי' שעבד שאמר לו רבו לקרוא ג' פסוקים בספר תורה יצא לחירות

(ספר אמרי אמת - ימים אחרונים של פסח )

3.ראש השנה ופסח- תחילת החודש ומילואו:

א.ר"ה בתחילת החודש .הדברים עוד לא מבוררים- לכן רק פסקה העבודה אבל לא יצאו לחופשי:

בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים

(ראש השנה יא ע"ב)

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים שנאמר בו ביוסף “הסירותי מסבל שכמו” ואוקימנא כי בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים וכתיב באבות “והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים” וגמר סבילה סבילה. (רבנו חננאל,שם)

ב.פסח באמצע החודש כשהלבנה במילואה- המהלך של השחרור המלא ממצרים

ירח נקרא המלכות דבריאה ששם בחינת שמש, ירח זעיר ונוקבא הרב ז"ל, ירח גימטריא בריאה, ובפרדס כתב הבדל בין ירח ללבנה כי לבנה מורה על מילואה וירח על פרצותה וחסרונה, וכן כתב בליקוטי תורה פרשת ברכה:

(ספר קהלת יעקב - ערך יר )

4.נקודת המבט - עבר מול עתיד:

א.ר"ה - מבט אל העתיד.התעלמות מהעבר ומחטאי העבר:

א1.נידונים על העתיד:

עומדים אנו לפני ראש השנה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ובו נידון כל עתיד האדם בעוה"ז והעוה"ב

(אור יחזקאל - אלול - תרדימה של שטות )

א2.הסימנים של ר"ה שמצביעים על העתיד הטוב של השנה הבאה- ראש דג,תמר, תפוח בדבש וכו':

רוביא: יהי רצון מלפניך ה אלוקינו ואלוקי אבותינו שירבו זכויותינו ותלבבנו

כרתי: יהי רצון מלפניך ה אלוקינו ואלוקי אבותינו שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו

ב.פסח - מבט אל העבר

ב1.סיפור יציאת מצרים והמאכלים כדי לשאוב כוחות להתחדשות לגאולה העתידית

שמור את חודש האביב ועשית פסח. אמר שמור שאף על פי שאנו מזכירין יציאת מצרים בכל יום, עם כל זה שמור הוי ממתין אימתי יבוא החודש שנגאלנו בו, שעל ידו ניתנה לנו התורה שהיא חיי עולם. ועשית פסח לה', אמור אימתי יבוא ואעשה פסח לה', לשם ה', שכן גם בזה החודש נודעה גבורתו לכל בני עולם וידעו כי ה' הוא האלהים. פרעה אמר מי כמוך באלים ה', ישראל אמרו זה אלי ואנוהו, יתרו אמר ברוך ה' עתה ידעתי כי גדול ה', והמליכוהו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד, אם כן ראוי להמתין לו ולומר מתי יבוא:

(שפתי כהן על דברים פרק טז פסוק א )

ב2. המאכלים בליל הסדר מרמזים על העבר- קרבן פסח, מצה, מרור, חרוסת

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר ^[10]. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם

(הגדה של פסח)

5.הפוקוס של החג- בין דגש על מימדים גשמיים(פסח) לרוחניים( ר"ה):

א.פסח כולל מצוות הקשורות לגשמיות - ביעור חמץ (כילוי הטבע) וברכת האילנות( התעוררות הטבע) וחובת אכילה  בליל הסדר:

ומה שכתבת שכתב רבינו משה במז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא. ומשמע לן מדבריו שהוא ז"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מדברי סופרים. אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות דאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל הכי נמי. אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתב ביה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וכן ליל ראשון של סכות דגמר' חמשה עשר /חמשה/ עשר מחג המצות. וההיא דמגלת /דמגילת/ תענית נמי אפשר דמהאי טעמא הוי. דסבירא ליה כמאן דאמר בעירובין אסור להתענות מפני שלא יכנס בשבת כשהוא מעונה. 

(שו"ת רשב"א ח"א סי' תרי"ד)

א2.האיבר שמתקנים הוא הפה- האכילה והשתייה (וכמובן גם הדיבור):

יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.
לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים. (שיעור "פסח - שחרור הדיבור האלוקי ששבוי בתוך מצרים", הרב אורי שרקי שליט"א)

ב.תשליך כתהליך רוחני והמנהג להתענות בראש השנה:

ב1:השלכה סמלית ורוחנית של החטאים:

בטעם המנהג, יש שכתבו, שהוא נועד להזכיר את מסירות נפשו של אברהם אבינו ויצחק אבינו, שבשעה שהלכו לעקדה, עברו דרך נחל מים שפתאום שטף בדרכם כדי להעמידם בניסיון (מהרי”ל). בנוסף, המים רומזים לטהרה ולחיים, וכאשר אדם מתעלה בתשובתו, הוא נטהר ומתנקה, ועוונותיו מתבטלים במי הטהרה. ועוד, שיש בזה בקשה שישליך ה’ את הקטרוגים שנוצרו על ידי החטאים למצולות ים, באופן שלא יזכרו עוד. ויש נוהגים לנער בעת אמירת ‘תשליך’ את שולי בגדיהם, לרמוז שהחטאים הם חיצוניים לנו, ורק מחמת השפעות זרות חטאנו בהם, ובאמת אנחנו מתנערים מהם.

( פניני הלכה ימים נוראים ראש השנה פרק ג טו)

ב2:סימן תקצז - אם מותר להתענות בר"ה:

 (א) אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם:

 (ב) יש מקומות שקבלה בידם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילתו ואינו מתענה, אינו משלים שנתו: הגה - ומי שאינו ירא לנפשו אין צריך להתענות כל ימיו (כל בו ומנהגים), רק צריך התרה, כמו שאר נדר (כל בו):

 (ג) המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום; אם היה ביום ראשון, צריך להתענות שני הימים כל ימיו; ואם היה ביום שני, יתענה כל ימיו יום שני בלבד: הגה - ואין צריך למיתב תענית לתעניתו, דהא יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה (תה"ד סימן רע"ה). ואין אומרים עננו בראש השנה, כמו שאין אומרים ביה"כ:

 (הגהות מנהגים):

ב3. האיבר שמתקנים הוא האוזן- שמיעת קול שופר:

יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.
לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים. (שיעור "פסח - שחרור הדיבור האלוקי ששבוי בתוך מצרים", הרב אורי שרקי שליט"א)

6.הכנה רוחנית מול הכנה פיזית:

א.ר"ה הכנה רוחנית דרך חודש אלול- חודש  הסליחות:

הקמים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות, בחודש אלול, וחלש לבם, ורוצים לטעום מיני עוגה ופירות, יש להזהר שאם עלה עמוד השחר אסור להם לטעום, מלבד כוס תה או קפה [ובזה מותר אף עם סוכר]. ועל פי הזוה''ק כל שישן בלילה, וניעור, אפילו קודם עמוד השחר לא יטעם כלום, ורק מים או קפה ותה מותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד יז].

ב.פסח- הכנה פיזית של ניקיונות והכנה רוחנית של לימוד הלכות 30 יום קודם החג:

שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון באר עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע”ז ה, ב).

(פניני הלכה פסח א ח)

7.ראש השנה לעולם וראש החודשים לישראל:

א.ר"ה- נקודת ההתחלה של אומות העולם, בריאת אדם הראשון  ועולם הטבע

תשרי- התחלה גם בערבית( תשרין)

כה אמר המלך חמורבי,השנה איננה במקומה,עליכם להוסיף אלול שני (נמצא על חרס מתוך כתבי חוקי חמורבי)

ב.פסח- ראש השנה ליצירת עם ישראל המתקן את אדם הראשון:

...בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים(ר"ה א,א)

במישור הלאומי ייתכן שיש משמעות מיוחדת לעובדה שלא נולדנו כעם בארץ שראל. בניגוד למשפט הפותח את מגילת העצמאות, לא "בארץ ישראל קם העם היהודי", אלא דווקא ביציאת מצרים ובמתן תורה נהיינו לעם, ובכך שורש ייחודנו הלאומי. כל העמים תהליך התגבשותם הוא מארץ לעם – תחילה יושבים אנשים פרק זמן מסויים על כברת ארץ אחת, ובמשך הזמן נוצרים תרבות, שפה ואינטרסים משותפים עד שבסופו של התהליך עם נולד. מכיוון שהארץ היא התנאי הראשון ליצירת אומה, ממילא מובן למה הגליית עמים מארצם הובילה בסופו של דבר להיעלמותם מעל פני השטח. לא כן חלק ישראל! דווקא מחמת העובדה שלא בארץ ישראל קמנו כעם, אלא בחוויה המשותפת של יציאת מצרים ומתן תורה – דווקא משום כך המשכנו באופן מופלא להתקיים כעם גם כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו. אין בכך כדי לגרוע מחשיבותה של ארץ ישראל; אדרבה, הארץ אינה הבסיס הראשון הטבעי, אלא היא היעד והתכלית. ביציאת מצרים נולד עם ישראל, בסיני קיבלנו את תורת ישראל ובכניסה לארץ הושלמה התכנית האלוהית הקדומה.

(הרב יהודה גלעד , מאמר "בארץ מצרים קם העם היהודי: על חירות ואחריות")

אלה הנוהגים למנות בכתובות או בהזמנות לחתונות וכדומה, למניין השנים שמתחילת הקמת המדינה, שיש להם להתחיל השנה החדשה מראש חודש ניסן ולא מה' באייר, דראש השנה למלכי ישראל הוא באחד מניסן.

 (הרב צבי שכטר, בעקבי הצאן, עמוד ק"ו)

8. היין של פסח מקורו ביין שנסחט ע"י שר המשקים לפני ראש השנה והוזכרה הכוס ד' פעמים:

ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין
ריב”ל אומר כנגד ארבעה כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה ונתת כוס פרעה בידו

(ירושלמי  מסכת פסחים י , א )

9. ימי דין וימי חסד:

א.ר"ה הוא יום הדין אותו אנו מבקשיפ לרכך שיהפוך לחסד ורחמים:

"באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא? ... רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא) "מראשית השנה ועד אחרית שנה" - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא - דכתיב (שם, שם ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פ"א ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" " (ראש השנה ח ע"א).

ב.פסח- חודש של חסד ולכן אין אומירם בו תחנון:

האות של ניסן היא הא וצירוף של ה' הישר י-ה-ו-ה שמבטאים חסד:
המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר בעולם וצר בהם טלה בעולם, וניסן בשנה, ורגל ימין בנפש זכר ונקבה
(ספר יצירה, פק ב משנה ז)

האות ה"א היא אות החודש. היא מקבילה לביטוי -ה"א לך- המבטא נתינה וחסד.באות זו יש כוח של תקשורת ופניה ללב הזולת תוך כדי נתינה פתיחות ראשוניות וקשר בלתי אמצעי

(ביאור חודש ניסן- על פי הקבלה, הרב עודד דוד)

10.אכילת אגוזים בפסח ובראש השנה:

א.בר"ה- נהגו שלא לאכול אגוז:

יש נוהגים לא לאכול בראש השנה אגוזים (רמ"א סימן תקפג סעיף ב בשם המהרי"ל)
 

אגוז בגימטריא חט(א) (שם)

את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)

ב.בפסח- נהגו לאכול בחרוסת ולחלק אגוזים לילדים:

וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה. מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְעוֹקְרִים [א] הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה:

(משנה תורה ספר זמנים הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג)

ג.הטעם להבדל ביחס לאגוזים:

ג1.תשובה מיראה או תשובה מאהבה:

ואפשר לומר שבראש השנה נמנעים מלהזכיר אגוז שמזכיר את החטא משום שהשתובה נעשה מיראה וזדונות נהפכות לשגגות אולם בפסח התשובה נעשית מאהבה  שבה זדונות נהפכות לזכויות , אדרבא, מזכירים את החטא כדי שיתרבו הזכויות

(כי ישאלך, הרב חגי ולוסקי ע"מ 144)

ג2.יציאה לגלות או כניסה לגלות:

בר"ה חטא אדם הראשון ויצא לגלות מגן עדן ולכן האגוז שהוא סמל לגלות לא נכון לאוכלו ולעורר את הקטרוג

אבל בפסח שיצאו מן הגלות אז אדרבה יש עניין ולפתוח את האגוזים ולאוכלם ולציין את היציאה מהגלות 

(ענ"ד)

11.אל מי פונים? אל עצמו או אל ילדיו

א.ראש השנה- בעיקר פניה אל עצמו, חשבון נפש פנימי

וּבִהְיוֹת רַבִּי חַיִּים שָׁקוּעַ כָּךְ בְּהִרְהוּרָיו, הִתְחִיל לְהַרְגִּישׁ כִּי אֵי שָׁם מִמַּעֲמַקֵּי לִבּוֹ בּוֹקֵעַ אֵיזֶה קוֹל פְּנִימִי חָנוּק הַצּוֹעֵק אֵלָיו, חַיִּים! עוֹד מְעַט יַגִּיעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה. יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, וְעָלֶיךָ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ לִפְנֵי שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חַי, וּבְלִי סָפֵק זָקוּק אַתָּה לִפְרַקְלִיטִים וְסָנֵגוֹרִים אֲשֶׁר יַמְלִיצוּ טוֹב בְּעַד נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ, וּבְכֵן אֶשְׁאַלְךָ, הַאִם יֵשׁ לְךָ מֵלִיץ יֹשֶׁר וְאוֹהֵב נֶאֱמָן שֶׁיַּעֲמֹד לִימִינְךָ לְהַצִּיל חַיֶּיךָ, יוֹתֵר גָּדוֹל מֵאֲשֶׁר רַבְּךָ הַצַּדִּיק עֶלְיוֹן רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זַ"ל אֲשֶׁר אַתָּה מְקֻשָּׁר אֵלָיו, וְכֵן מִי יוּכַל לַעֲשוֹֹת לְךָ טוֹבָה זוֹ לַעֲמֹד לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד לְמַעַנְךָ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ (גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם). אַדְּרַבָּא, עַכְשָׁיו יוֹתֵר מִתָּמִיד נְחוּצָה מְאֹד נְסִיעָתְךָ לְאוּמַן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעוֹרֵר זְכוּת רַבְּךָ הַגָּדוֹל עַל נַפְשְׁךָ הַנְּתוּנָה בְּסַכָּנָה חֲמוּרָה מְאֹד. וּנְסִיעָה זוֹ הִיא בֶּאֱמֶת עִקַּר חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ.‏

(שיח שרפי קודש - חלק ו תקעד‏ )

ב.פסח- עיקר ההגדה- לבנים:

מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט”ו בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, ולבאר את החסדים הגדולים שגמל ה’ לנו, שהצילנו מיד המצרים ונקם בהם את נקמתנו, ומפרש את האותות והמופתים שהראה ה’ אז בארץ למעננו, ועוסק בהלכות פסח, ומאריך בהודאה לה’ – הרי זה משובח. עיקר המצווה לספר לילדים, שנאמר (שמות יג, ח): “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”. אמנם גם מי שאין לו ילדים מצווה מן התורה שיזכור בליל פסח את יציאת מצרים, שנאמר (שם ג): “זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה”.

(פניני הלכה פסח פרק טו)

12.פסח- חג גלוי- נסים גלויים של אירוע מרכזי מול ר"ה- חג סמוי מכוסה של אירוע לא מוגדר:

א.פסח- חג המצות - מצוותו המרכזית ברורה - אכילת מצה:

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי-ה-וָ-ה.(שמות יג,ו)

ב.סוכות- מצוותו המרכזית ברורה- ישיבה בסוכה:
ובַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכת. (ויקרא כג,מא-מב)

ג. ראש השנה- מצוותו המרכזית מעורפלת- איך להריע- חצוצרה או שופר או כלי אחר ?

ג1.מן הפסוקים - איזכור של פעולת התרועה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: (ויקרא כג,כד)
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט,א)

סיום:תשרי וניסן- שתי נקודות מבט אופטי מול פסימי

הכפילות במקורה קשורה לדואליות של המציאות- הכל תמיד בא בזוגות (ענ"ד)

1.זמן פסימי( תשרי) מול זמן אופטימי( ניסן):

ישנה מחלוקת עתיקה בין עם ישראל לאומות העולם בנוגע לאופן תפיסת הזמן [ראה גם שיעור על בריאת העולם]. ישנן שתי תפיסות מנוגדות. התפיסה של אומות העולם היא שהזמן הוא דבר שמבלה (מלשון בלאי). השינוי גורם לאדם להשתנות ולהתבלות. היהדות גורסת כי ככל שהזמן מתקדם יש הזדמנות לאדם לקנות חוויות חדשות, יש התחדשות. אומות העולם רואות כיצד ההיסטוריה משתנה במרוצת הזמן, וכיון שהן יודעות שהן בנות תמותה וכל אומה תכלה כשיגיע זמנה, לכן הם מסתכלים על ההיסטוריה באופן פסימי כיון שהזמן מקרב את קיצן. לעומתן עם ישראל הוא נצחי, ולכן המבט שלו על ההיסטוריה הוא אופטימי, כיון שככל שעובר הזמן אנו רק מתפתחים יותר ומתקרבים אל ייעודנו. לכן אנו מונים את השנים מניסן, חודש האביב. האביב הוא סימן להתחדשות ולצמיחה. אומות העולם מונות את השנה מתשרי, שהו הסתיו בו הכל מתכלה. יש עדיפות לכאורה לתפיסה שלנו את החודש על פני השנה, ויש אף הלכות הנגזרות מכך. הרמב"ן כותב כי כדאי יותר להתחתן בחציו הראשון של החודש, כיון שבזמן זה הירח הולך ומתמלא וזה סימן טוב לזוג.

(הרב אורי שרקי, מאמר "ראש חודש"/ל' בשבט תשס"ג)

2.השנה לעולם לא נגמרת

התחלת השנה בניסן ולאחר שישה חודשים שוב בתשרי הריהי כהתחלה של משהו חדש עוד לפני שנסתיים הקודם, אנחנו כל הזמן נמצאים בהתחלה ולא מגיעים אל הסוף ובאופן כזה מייצגים את הנצח ( ע"פ דברים ששמעתי מהרב שרקי שליט"א)

3.תשרי וניסן- הראש והלב:

..ודע כי אלו ב' חדשים הם דומים לראש וללב, ...כי ראש השנה הוא דומה לראש לגמרי, לפי ששם הנשמה, וכן תשרי הוא ראש לכל השנה ונקרא ראש, אבל הלב דומה לראש חודש ניסן, שהוא התחלת החי, ודבר זה אמת למשכיל מאד... (מהר"ל, חידושי אגדות ראש השנה י ב)

חודש תשרי הוא בבחינת השכל . תשרי הם ימי הדין, ימים שבהם נותנים דין וחשבון מפורט על מיצוי החיים, הבחירה החופשית. כפי שהשכל, שהוא הכח הכי רוחני ועליון שבאדם, הוא קדוש - כך גם חודש תשרי. חודש תשרי הוא החודש השביעי - כידוע המספר שבע הוא מספר קדוש, כפי שמצינו במדרש "נבחר שבע לקדושה הן בימים הן בחודשים הן בשנים": בימים - שבת, בחודשים - תשרי, בשנים - שמיטה. אם-כן חודש תשרי הוא קדוש בקדושת המחשבה והשכל.
חודש ניסן הוא בבחינת הלב . הלב מחייה את הכל, שולח דם לכל האיברים. על ניסן נאמר " שמור את חודש האביב " המסמל את חזרת החיות לעצים לאחר שהם מתים במשך החורף. בחודש זה מברכים ברכת האילנות. ישנה שמירה שחודש זה יחול דוקא באביב (לצורך כך מעברים את השנה). בניסן כל העולם כולו מתחדש. זהו זמן שבו מתגלים חיים חדשים בבריאה.

(מאמר "עניינו של ניסן" ,הרב אברהם בן דוד)

__________________________________________________________________________

נספח: הקשר בין צירופי שם הויה למהות החודש

וּבְצִרוּף דְי''ב הֲוַיָּן, אִשְׁתְּמוֹדְעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִלֵּין אִינוּן יהו''ה יהה''ו יוה''ה, דִּרְמִיזֵי בְּשֵׁם יו''ד ה''י וי''ו ה''י, הַאי שְׁמָא מְקוֹרָא דְאַתְוָון, וּמְקוֹרָא דִלְהוֹן בִּקְרָאֵי בִּנְקוּדֵי, יִהַוְ''הָ יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ (תהלים צז יא), מְקוֹרָא דִנְקוּדֵי מִן יִהַהַ''וְ (ירמיה ט כג) יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ, יְוּהַ''הַ (שמות כו יט כ) יְדוֹתָיו וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית.

תְּלַת וָוִי''ן בְּהַאי שְׁמָא יו''ד ה''י וי''ו ה''י, והי''ה והה''י ויה''ה, וּנְקוּדִין דִּלְהוֹן וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה (בראשית יב טו) וַהֹיָ''הַ, וּהַהַ''יְ וּדְבָשׁ הַיּוֹם הַזֶּה יהו''ה (דברים כו טו), וַיֹהָ''הַ וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי (בראשית נ טו). הוה''י היו''ה ההי''ו מְקוֹרָא דִלְהוֹן, הֶוִהֹ''יִ וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוְֹה לִי (אסתר ה יג), הָיְוְ''הּ הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא (ויקרא כז לג), הִהְיְ''וַ עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ (בראשית מט יא), היה''ו הוי''ה ההו''י, הַיִהִ''וְ לַיהוָֹ''ה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ (תהלים לד ד), הוֹיָ''ה הִנֵּה יַד יהו''ה הוֹיָה (שמות ט ג), הּהִוָ''יִּ (דברים ו כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי (הקדמת תיקוני הזהר, דף ט, ע"ב)

מעניין שספר הזהר מציין שתיים עשרה פסוקים שבהם רמוזים שתיים עשרה צירופי האותיות של שם הוי-ה עבור שניים עשר החודשים בראשי או סופי תיבות.

• חודש ניסן: "ישמחו השמיים ותגל הארץ ירעם הים ומלואו" (תהלים צו,יא)

בחודש ניסן יש הרבה שמחה בעולם. חודש ניסן תמיד חל בתקופת האביב בה העולם מתחדש. גם יציאת מצרים בה התחדש העולם מבחינה רוחנית התרחשה בחודש ניסן. השל"ה מסביר כי בחודש תשרי העולם נברא, ואילו בחודש ניסן העולם התחדש (זהו שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי החודש בו נברא העולם ולוח הזמנים של המבול). אם כן כל העולם שמח בגלל חידוש ההוויה שהתרחש בחודש ניסן.

• חודש אייר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'" (ישעיהו ט, כג).

בפסוק זה מופיעות שתי מילים מהשורש ה.ל.ל. וזאת כי יש שני ימים בחודש אייר בהם אנו אומרים הלל: יום העצמאות ויום ירושלים. אך לא כל אחד מבין זאת, רק מי שהוא "השכל וידוע אותי". לא כולם רואים שזהו אור הגאולה ושאלו הם חסדי ה' (לכן בתפילה אומרים "ותחזינה עינינו" – שנדע לראות).

• חודש סיון: "... ושני אדנים תחת הקרש האחד לשתי יתדותיו. ולצלע המשכן השנית לפאת צפון עשרים קרש" (במדבר כו,יט-כ)

המשכן הינו מקום השראת השכינה. ואכן בחודש זה ניתנה התורה במעמד הר סיני. מתן תורה הוא הצלע השנייה, לאחר יציאת מצריים שהי הצלע הראשונה של עם ישראל.

• חודש תמוז: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה,יג).

בחודש תמוז התחיל החורבן. כל מה שבנינו אינו שווה דבר כי הכל נחרב.

• חודש אב – "וידבר משה והכהנים והלוויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז,ט).

בחודש אב מתגלה הקב"ה דרך השתיקה. "הסכת" פירושו הס ואחר כך כתת, קודם של שתיקה. על הפסוק "מי כמוך באלים ה'", אומרת הגמרא (גיטין נו:): מי כמוך באילמים, ששמע גידופו וניאוצו של טיטוס ושתק.

• חודש אלול – "וצדקה תהייה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר ציוונו" (דברים ו,כה).

חודש אלול הוא חודש הרחמים. בחודש זה אנו מרבים תפילה, תשובה וצדקה.

• חודש תשרי: "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותוקח האישה בית פרעה" (בראשית יב,טו).

שרה אימנו מצאה חן בעיני עבדי פרעה. רק בחודש תשרי, בחג הסוכות, יש קרבה מסוימת בין עם ישראל לאומות העולם כאשר אנו מתפללים גם עליהם ומקריבים שבעים פרים כנגדם.

• חודש חשון: "... זבת חלב ודבש. היום הזה י-ה-ו-ה אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טו-טז).

ראשי התיבות של חודש חשון מתחלקים בין שני פסוקים. הדבש הינו דבר טהור שמקורו מדבר טמא (הדבורה). כך גם לאחר חודש תשרי מתהפכים הדינים והופכים לרחמים (לכן מחולק לשני פסוקים) בחודש חשון. זו הסיבה שהגשמים מתחילים לרדת דווקא בחודש חשון.

• חודש כסלו: "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן (בראשית נ,יא).

בחודש כסלו חל חג החנוכה בו נלחמנו וניצחנו את היוונים, שהיו גוי שישב בתוך ארץ ישראל. כל מלחמותינו היו עם עמים מחוץ לארץ ישראל, ואילו המלחמה עם היוונים הייתה מיוחדת, כיום שהם ישבו בתוך ארץ ישראל.

• חודש טבת: "לי-ה-ו-ה איתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד,ד).

בחודש טבת תורגמה התורה ליוונית (תרגום השבעים). למרות שהתרגום נעשה באופן מקולקל, יש פה כוונה להזמין את כל הגויים לקרוא את התנ"ך, ועל ידי כך להבין את גדלותו של הקב"ה ולהללו יחד איתנו.

• חודש שבט: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא ייגאל" (ויקרא כז,לג).

בחודש שבט מתרחשת תמורה בעולם. שכן עד חודש שבט האשמה שותה מגשמי השנה שעברה, ומחודש זה ואילך האשמה שותה מגשמי השנה הנוכחית.

• חודש אדר: "אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו" (בראשית מט,יא).

חודש אדר הוא חודש השמחה, ואין שמחה אלא ביין.

   חודש אדר שני: אין לו פסוק משלו, אלא הוא כנגד כל הצירופים יחד. חודש אדר שני מאחד את כל השנה יחד עם השנה השמשית. יש בו תכונה של כלליות.   

(הרב אורי שרקי, מאמר "ראש חודש"/ל' בשבט תשס"ג)

מהרש"א על סוכה דף כט/א 

מפני שישראל מונין ללבנה ואו"ה לחמה כו'. ובמדרשות נתנו לזה הרבה דמיונים אקרא דהחודש הזה לכם ולא לנכרים עשו שהוא גדול מונה לגדול שהוא החמה יעקב שהוא הקטן מונה לקטן ללבנה והוא סימן טוב גדול שליט ביום ולא בלילה כך עשו שליט בעוה"ז ולא בעוה"ב קטן שולט ביום ובלילה כך יעקב שולט בעוה"ז ובעוה"ב. ואמרו אם זכיתם למלאותו אברהם כו' עד ט"ו דורות ואם לאו לפגמו רחבעם כו' עד ט"ו דורות כו' ע"ש:

‏לשנת השמש והירח יש משמעויות רעיוניות, החוזרות ‏ונשנות בתלמוד פעמים רבות (סוכה כט, א ועוד). אומות

‏העולם מונות את לוח השנה למהלך השמש, ועם ישרא ל ‏למהלך הירח. טעם הדבר הוא, כי בעם ישראל נדרש מוטיב ‏חידוש בכל הרמות, ליחיד כאדם, ולציבור כעם. האדם ‏כיחיד נדרש לפקח, להזהר, לשפר את הנהגתו היום יומית, ‏דבר המתבטא בשמירת ההלכה בחיי הפרט. הציבור מתכנס

‏בבית הכנסת  לתפילה קבועה, והעם כולו כפוף למרות ‏‎nA‏ וסנהדרין הגדולה. שני האחרונים אחראיים על

‏שמירת התורה גם ברמת הציבור. בעיקרי האמונה קיימת ‏האמונה בביאת המשיח, המביא את השיפור האישי והכללי ‏לגמר, בהמליכו את מלכות בורא העולם לעין כל ולתמיד.

‏החידוש נראה לעינינו בטבע, בהעלם הלבנה ובחידושה ‏אחת לחודש. הלבנה מתחדשת ועולה. ב"דברי ימי ישראל" ‏מתבטא הדבר בערך 'עליות' -- מצבי הצלחה שונים שהיו

‏לעם. מאמצע החודש מתמעטת ושוקעת -- ראה שם, ערך ‏

‏ירידות והשפלה. אך גם מצב ההעלם אינו, חלילה, סופי, ‏אלא לאחר העלם לכאורה מלא, בא מולד חדש.

‏כלל ופרט, ואלו דברי ימי ‏'בדה קיומית וייחודית זו.

‏

‏זהו העם,

‏ו. מסלול הירח, מהווה תשקיף

(המזלות היהדות ואני מזל טלה,גד ארלנגר)