שנוי במחלוקת: על מחלוקות בעם ישראל- גירסה מקוצרת

  פתיחה: איך יתכן לומר שתלמידי חכמים- שלרוב חלוקים אחד על השני- מרבים שלום בעולם כשהמחלוקת לכאורה היא היפך השלום?

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך  (ברכות סד,ע"א)

חלק א : על המחלוקת- טוב או רע? 

0.המחלוקת הראשונה בהיסטוריה- הסתיימה ברצח- ולכן הגורם לה לא משנה והתורה לא מציינת מהו במפורש:

א.קנאה- על רכוש:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ

ב.כבוד- רוחני:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'. 

ג.תאוה- נשים:

יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.

(בראשית רבה, כב,ז)

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

(אבות ד,כא)

1.הצרות המובלעות במחלוקת:

מַחֲלֹקֶת: מ' מַכָּה, ח' חָרוֹן, ל לִקּוּי, ק' קְלָלָה, ת' תּוֹעֵבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, תַּכְלִית, כְּלָיָה מֵבִיא לָעוֹלָם (במדבר רבה,יח יב)

2.כשהיו בשלום ובלי חלוקת - יכלו לקבל את התורה:

גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי:

( פרק השלום, מסכתות קטנות)

3.הרמב"ם העדיף לכתוב ספר שעוקף את כל המחלוקות( המשנה והתלמוד) וכמעט שלא הביא מחלוקות בספרו  אלא הלכה פסוקה וברורה :

..וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר... כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שמעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק... אלא דברים ברורים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים... עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו שבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

(הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)

4.המחלוקות מובנית במציאות - לכאורה מלכתחילה:

א.70 פנים לתורה:

כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה 

(במדבר רבה יג, ו)

ב.הכל נאמר למשה מסיני:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים, וּכְתִיב (דברים ח, א): כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי וגו', כָּל כְּכָל, דְּבָרִים הַדְּבָרִים, מִצְוָה הַמִּצְוָה, מִקְרָא מִשְׁנָה הֲלָכוֹת תַּלְמוּד תּוֹסֶפְתּוֹת אַגָּדוֹת וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לוֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹ, כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ לְמשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א, י): יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, חֲבֵרוֹ מֵשִׁיב עָלָיו (קהלת א, י): כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים

(ויקרא רבה כב ,א)

5.המחלוקת היא הרמוניה של קולות שונים:

וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.

(ערוך השולחן, הרב יחיאל אפשטיין, הקדמה לחושן משפט) 

6.טעמי שני הצדדים במחלוקות ניתנו מראש למשה בסיני ובכל דור פוסקים ע"פ חכמי ישראל:

אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:

(ריטב"א על עירובין דף יג/ב )

8.בזכות המחלוקת נברא העולם!

 וְדַע, כִּי מַחֲלֹקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלֹא זֶה הָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף, וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָֹה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשֹוּ" וְכוּ'. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶחָד, לֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן סד )

חלק ב- מחלוקת קרח וכל עדתו :

כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי . וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ :(אבות ה,יז)  

1.חומרת מחלוקת קרח ועדתו:

א.אפילו תינוקות נידונו:
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִים אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית, דִּכְתִיב (במדבר טז, כז): וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. (במדבר רבא, יח,ד)

ב.לא ירד להם מן:

בוא וראה כמה גדולה מחלוקת, שביום שחטאו בני ישראל בעגל ירד להם מן ואף הקריבו לפני העגל ממנו.ואילו ביום מחלוקתו של קרח לא ירד מן (שבט מוסר, פרק לז)

2.גדולתו של משה בהתמודדות במחלוקת:

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, רב אשי אמר ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת, וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצותם על ה'... (סנהדרין קי א)


3.מהי מחלוקת לשם שמים? להגיע לחקר האמת

כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ: (ר"ע מברטנורה,שם).

4.במחלוקת לשם שמים- גם המפסיד - מנצח:

מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח.זהו הבדל עצום. בוויכוח שמטרתו היא בירור האמת,
המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא
מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן.בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם
המנצח מפסיד. מפני שכאשר אדם מקטין את יריביו,הוא מקטין גם את עצמו ("שיג ושיח",הרב יונתן זקס, עמוד 192.)

5.מתי נבראה המחלוקת במציאות ? 
א.ביום השני- בבריאת השמים( ומכאן - לשם  שמים)
לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, ... רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. 

אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. 

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם.(בראשית רבא, ד,ו)

ב.מדוע לא נסתיימה מלאכת המים וחלוקתן ביום שני?
מחלוקת לא יכולה להסתיים ביום אחד אלא רק אחד ליון ובירור הדברים ולכן המחלוקת הראשונה במציאות אע"פ שיתה לטובה( לצורך בריאת העולם) היתה חייבת להסתיים רק ביום הבא וממילא לומר כי טוב לא ניתן כל עוד יש עדיין מחלוקת וביום השלישי מושלם הדבר ונאמר פעמיים כי טוב ( ענ"ד)

6.שיר של יום שני - כנגד תיקון המחלוקות:
 איזה שיר היו הלווים אומרים בבית המקדש ביום השני? "בשני מה היו אומרים (תהלים מח) 'גדול ה' ומהלל מאד', על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן"(ראש השנה , לא ע"א)

פרק זה בתהילים "למנצח לבני קרח" אמרו בני קרח, וחברו שיר ליום השני שבו נבראה המחלוקת, כנראה כדי לתקן את חטאם במחלוקת, וזאת בדרך של תיקון שורש, מתוך העמקה בגורמים למחלוקת, שזה מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע הבריאה, אלא שאם חושבים לחלוק לשם שמים מרבים שלום בעולם. מפני שאז מתחברים עם הבורא האחד שממנו באו גווני המחלוקת בעולם. 

 (מאמר "היחיד והיחד", הרב דוד דב לבנון)

7.מחלוקת קרח וכל עדתו ולא מחלוקת קרח ומשה:

.....

במחלוקת קרח אתה מוצא ארבע קבוצות השונות והמנוגדות זו מזו בדרישותיהן כך שכל אחד חשב כי לו מגיעה הגדולה: 
1 .קרח נתקנא באליצפן בן עוזיאל שהתמנה להיות נשיא של בני קהת. לטענתו מאחר שהוא בן יצהר, הגדול מעוזיאל, אזי הוא קודם לאליצפן. 

2 .בני לוי שהצטרפו לקרח בקשו להפסיק להיות נתונים לאהרון ובניו ורצו להיות כוהנים עצמאיים כאהרון ובניו 

3 .דתן ואבירם היו בני ראובן וכעסו על כך שנלקחה ההנהגה משבטם שהוא בכורו של יעקב, ונחלקה בין שבט לוי, שקיבל את הכהונה, ובין שבט יהודה, שקבל את המלוכה. או: על שנלקחה הבכורה משבטם ונתנה ליוסף. 

4 .מאתיים וחמישים נשיאי העדה שחברו אף הם למרד, לדעת הפרשנים היו כולם בכורים. עד לחטא העגל הם שרתו בכהונה, ובגלל החטא הוחלפו ע"י בני לוי. עתה מצאו הזדמנות לדרוש ממשה ואהרון להחזירם אל עבודתם. 
(מקור אנונימי)

חלק ג: מחלוקת בית הלל ובית שמאי


1.הלל ושמאי עצמם נחלקו רק ב-3 דברים בלבד וההלכה בהם לא כמותם:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם {א}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:

הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ {ב} {ג}. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין {ד}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין {ו} מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם :
(עדויות פרק א, משניות א-ד)

2.מדוע אם כן נחלקו ב"ה וב"ש בכל כך הרבה נושאים ?

בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד. 
(ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז )

3.היחסים בין בית הלל לבית שמאי:

א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)

ב.כמעט מלחמת אחים:

.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו

(ירושלמי שבת א ג)

ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?

ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי  ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים 

(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)

4.מדוע הלכה כבית הלל ?

א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו; וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו

(עירובין יג, ע"ב)

הסיבה שמובאת בתלמוד נראית מוזרה מאד. השיקול היחיד לקביעת ההלכה צריך להיות האמת: מה פתאום נותנים 'פרס' לבית-הלל וקובעים הלכה כמותם רק בגלל שהם יותר נחמדים?

לדעתי הסיבה היא, שבית-הלל כיבדו מאד את בית-שמאי:כשבבית-שמאי אמרו דעה שונה משלהם – הם למדו אותה לעומק וניסו להבין למה היא נכונה, ורק אחר-כך – אם לא הצליחו להצדיק את דעתם של בית-שמאי -- ניסו להוכיח את הדעה שלהם (זו הכוונה ב"מקדימין דברי בית-שמאי לדבריהם "). לעומת זאת, בית-שמאי היו בטוחים שדעתם נכונה, ולא טרחו לבדוק בעיון את הדעה של בית-הלל. לכן, בכל מקרה שהיתה מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל, בית-הלל בדקו בעיון את שתי הדעות, ולכן יש סיכוי גדול מאד שהדעה שהם הגיעו אליה לבסוף קרובה יותר לאמת מאשר הדעה של בית-שמאי.
(כפית של נח"ת ה'תשס"א חשון)

5.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:

ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)

חלק ד: מחלוקת הזמנים

1.מחלוקת  רבי יהושע ורבן גמליאל על קביעת ראש החודש

דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ:

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ דְּבָרָי:

(ראש השנה פרק ב משנה ח-ט)

2.מחלוקת רס"ג ורבי אהרן הכהן בן מאיר על קביעת לוח השנה:

בקיץ שנת ד'תרפ"א למניין השנים בלוח העברי (921 לספירת הנוצרים), פרצה מחלוקת בין רב סעדיה גאון ובין רבי אהרן הכהן בן מאיר, ראש ישיבת גאון יעקב, על אודות קביעת לוח השנה וקביעת המועדים. המחלוקת היא אחת מהמפורסמות בין חכמי ארץ ישראל לחכמי התפוצות, ובמשך כשנתיים - מראש חודש כסלו ד'תרפ"ב (4 בנובמבר 921) עד זאת חנוכה ד'תרפ"ד (13 בדצמבר 923) - נהגו בגללה בני ארץ ישראל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחד, ואילו בני בבל והקהילות הכפופות לה בלוח שנה אחר. לא ברור כיצד נסתיימה המחלוקת, אולם בדורות שלאחר מכן הוכרעה ההלכה כדעת רב סעדיה גאון. המחלוקת, שהחלה כמחלוקת הלכתית, הפכה למחלוקת פוליטית חשובה ביותר על סמכות חישוב לוח השנה ועל הנהגת הדור, בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, ועל הנחלת מורשת ההוראה לדורות הבאים.

שנה	מולד תשרי	לוח השנה לפי רב אהרן בן מאיר	לוח השנה לפי רב סעדיה גאון
ד'תרפ"ב	יום רביעי, אחת עשרה שעות ו-932 חלקים	שנת החא (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה חסרה מעוברת, פסח ביום א')	שנת השג (ראש השנה ביום ה' בגלל לא אד"ו ראש, שנה שלמה מעוברת, פסח ביום ג')
ד'תרפ"ג	יום שלישי, תשע שעות ו-441 חלקים	שנת גכה (ראש השנה ביום ג', שנה כסדרה פשוטה, פסח ביום ה')	שנת הכז (ראש השנה ביום ה', שנה כסדרה פשוטה, פסח בשבת)
ד'תרפ"ד	שבת, שמונה עשרה שעות ו-237 חלקים	שנת זשג (ראש השנה בשבת, שנה שלמה פשוטה, פסח ביום ג)	שנת בחג (ראש השנה ביום ב' בגלל מולד זקן, שנה חסרה פשוטה, פסח ביום ג')

(אליבא דויקיפדיה)

3.האם ר"ה  צריך להיות יום או יומיים ?

א.יום אחד בגלל החזרה לקביעת הלוח ע"פ סדר העיבור:

ביצה אסורה מי לא מודה וכו' שמעי' מינה דבני א"י מחייבי למעבד שני ימים טובים של ר"ה ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו הרי חזרה כל א"י להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כ"א יום אחד בין בר"ה בין בשאר ימים טובים וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף ז"ל וכן כתב ה"ד אפרים ז"ל כמו שכתבנו אנו ונמצא בשאלה למר רב נסים ז"ל מלפני רבינו האיי גאון ז"ל למה אמר אדונינו כי בני ארץ ישראל תופסין ר"ה שני ימים הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד והשיב בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום אחד אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים מקודם ושולחין שלוחים לכל מקום לאיזה יום קדשו בית דין את החדש וכל מקום ששלוחי תשרי מגיעין אין נוהגין את שאר המועדות אלא יום אחד וזו היא ששנינו על ששה חדשים שלוחים יוצאין ואשר אמרתם בעבור בני א"י ביו"ט של ר"ה כך אמרנו בדין הוא שיעשו כמנהג הראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נ"ע אלו דברי גאון ז"ל ומכל מקום אתה למד שלא היו נוהגין בכל ארץ ישראל לעשות אלא יום אחד בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים:

(בעל המאור על הרי"ף ביצה דף ג/א )

ב.ע"פ הרמב"ם, הרי"ף וכך נפסק להלכה -ר"ה יומיים- הגזרה לשעתה נשארה לדורות:

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּזְמַן שֶׁהָיוּ קוֹבְעִין עַל הָרְאִיָּה הָיוּ רֹב בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים מִסָּפֵק. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין בְּיוֹם טוֹב:

וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם עַצְמָהּ שֶׁהוּא מְקוֹם בֵּית דִּין פְּעָמִים רַבּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים. שֶׁאִם לֹא בָּאוּ הָעֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִין הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמְּצַפִּין לְעֵדִים קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. וְהוֹאִיל וְהָיוּ עוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׁנֵי יָמִים וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן הָרְאִיָּה הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁקּוֹבְעִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

(משנה תורה ספר זמנים הלכות קידוש החודש פרק חמישי הלכה ז-ח)

ג.הקראים והרפורמים נוהגים בימנו לחגוג יום אחד:

הקראים מקיימים את "יום תרועה" {השם שלהם לראש השנה} במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות  הרפורמיות  והקונסרבטביות  נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.
(אליבא דויקיפדיה)

חלק ה: איך אפשר לחלוק- ועדיין להישאר בשלום

1.הכי חשוב (והכי קשה) במחלוקת- להודות על האמת כשהצד השני צודק:

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם {ל}. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן {לב}, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

(אבות ה,ז)

משה כועס של בני אהרון שלא אכלו את החטאת של ר"ח שלא היתה פסולה ובמקום זה שרפו אותה ואהרון משיב שהוא הקריבם כי הם כהנים הדיוטות שנמצאים באנינות  ומאחר ומדובר בקדשי דורות ולא קדשי שעה(כמו שעיר היום השמיני ושיערו של נחשון בן עמינדב אותם אוכלים) הרי שאין הוא יכול לאוכלם כשהוא אונן:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה:  הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:  וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְ-ה-וָֹ-ה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

(ויקרא י, טז-כ)

עד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש והעביר כרוז בכל מחנה ישראל משה טעה ואהרן החזירו, וע"כ נקרא נאמן בית וציר נאמן, כי רוב בני אדם כשטועים הם מחזרים מכל צד ומכל פינה להעמיד טעותם ולאמת השקר, ולא כן משה עבד ה' אלא הודה על האמת ולא בוש, ועל זה זכה ונקראת התורה על שמו, (מלכים א ב ג) ככתוב בתורת משה וגו', זכרו תורת משה עבדי וגו' (מלאכי ג כב):

 ולא תורה שבכתב לבד אלא אף תורה שבעל פה. והיינו דתנן משה קבל תורה מסיני, ובתורה שבעל פה שנינו כי תורה שבכתב כתבה ונתן ספר לכל שבט ושבט דכ' (דברים לא ט) ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל, הרי הוא בידו מסר התורה לכהנים ולכל זקני ישראל, אם כן מה הוא זה ששנינו ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וגו', אלא בתורה שבעל פה שנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע עד סוף הפרק. כי כן רגילות רוב הקהלות שבאלו הארצות לקרות באבות באלו השבתות שבין פסח לשבועות:

(ספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי - דרשה מב )

2. לא להיכנס לריב ומדון עם החלוקים עליו אלא אדרבה לדון אותם לכף זכות:

דַּע כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמֹד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשֹּוֹנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶֹה לִי כֵּן אֶעֱשֶֹה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ. כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשֹּוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ, לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ, רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, וְלַעֲשֹוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, בְּחִינוֹת: "וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה", כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין עָלֶיהָ, וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, כְּמוֹ כֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַקְּשִׁים רָעָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן יֵעָשֶֹה לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ הֶעָפָר כַּנַּ"ל:‏

(ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן רעז )

סיום: מחלוקות בהלכה ובמנהגים:

1.במחלוקת על מסירת הדברים שכל צד טוען שרבם אמר אחרת - אחד צודק ואחד טועה אבל במחלוקת בסברות כל אחד מביא זויית ראייה אחרת:

..דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל 

כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (כתובות נז ע"א, רש"י ד"ה מאי קמ"ל)

2.המחלוקת לשם שמים מבררת את צדדי האמת השונים מזויות שונות ולכן מרבה שלום בעולם:

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כ"א ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדיעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום
(עין אי"ה על ברכות ט שסא)

3.מחלוקות במנהגים השונים בעדות ישראל גם כן מהווים פסיפס שלם והרמוני- בתנאי שיש כבוד הדדי:

אל תפול ברוחך, חביבי, אם על פי המסורת יהיו קיבוצינו, שבאו מגלילות שונים ושחיי הדת נתפתחו בצורות שונות, צריכים להחזיק כל אחד במנהגיו ומסורתיו; וממה שלבך יהמה איכה תשוב אלינו האחדות הלאומית? כי שתי תשובות בדבר: האחת - אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו. ועוד- יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה (אגרות הראי"ה ב, רד)

אחרית דבר: לעתיד לבוא בימות המשיח תחדל המחלוקת?

 לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח. לא כדי שישלטו על כל העולם. ולא כדי שירדו בעכו''ם. ולא כדי שינשאו אותם העמים. ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה. ולא יהיה להם נוגש ומבטל. כדי שיזכו לחיי העולם הבא. כמו שביארנו בהלכות תשובה:

ה  ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה. וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר (ישעיה יא-ט) ''כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'':

(הלכות מלכים פרק יב הלכה ד-ה)